prologue (הוא יצא ממש ארוך לפרולוג)

99 8 7
                                    

"נו קדימה לו, אנחנו בסוף נאחר לארוחת הבוקר וגברת דיקנס תתלה אותנו." אמרה רוזמרין ללו אחותה, שעוד לא יצאה מחדר האמבטיה. בעוד רוזמרין נועלת נעליי דוקטור מרטינס שחורות, ושמה את מעיל העור הכחול כהה שלה.
"אני כבר יוצאת רוז, וגברת דיקנס יכולה לקפוץ לי, אני חייבת מקלחת שאורכת חצי שעה ולא פחות." אומרת לו.
"למה את כל כך מתייפייפת לך? במילא אין למי. כל הבנים הם ערסים מטומטמים שרוצים רק סקס." אומרת רוזמרין ונאנחת.
רוזמרין היא הקשוחה בין השתיים, היא נראית חסרת רגשות ובלתי אכפתית. אך בפנים, היא נערה מדהימה שרק רוצה שלום, טוב, ואהבה.
"אני לא כמוך, אני לא מסוגלת לצאת כשהשיער שלי לא מסורק, הפנים שלי ללא איפור והבגדים שלי חסרי כל טעם." מחזירה לה לו.
רוזמרין מתחילה להתעצבן, "כי אני הבנתי שהחיים הם חרא גדול, לא צריך להתאמץ כל כך אם אין כל טעם בחיים האלה. והבגדים שלי לא חסרי טעם. אני לפחות לא הולכת עם ירוק, כחול וסגול ביחד."
רוזמרין נחרה בבוז, ולו יצאה מחדר האמבטיה.
כמו שרוזמרין ניחשה, היא הייתה לבושה בשמלה כחולה עם עלים ירוקים בקצבותיה, ולרגליה נעלי אולסטאר נמוכות בצבע סגול. שיערה הקצר שמגיע עד לכתפיה היה עוד רטוב.
רוזמרין צחקה. "איך את יכולה לצאת ככה?" שאלה אותה בעודה צוחקת.
"מה אכפת לך. אני אוהבת את זה." לו אמרה ושתיהן צחקו.
"את יודעת, לפעמים את נסבלת" אמרה לו.
"גם את" אמרה רוזמרין וחייכה.
הן יצאו ביחד מהחדר שלהן לחדר האוכל.

כשהגיעו לחדר האוכל, גברת דיקנס, סגנית אחראי הפנימייה חיכתה להן בפתח הדלת.
"איחרתן,האחיות הייל, כרגיל" היא אמרה בעצבנות.
"אנחנו מצטערות גברת דיקנס" אמרה בביישנות לו. רוזמרין שנאה את הביישנות שלה, היא לא מסוגלת לדבר לאנשים בפנים, היא לא מסוגלת לריב עם מישהו, היא מתנהגת כמו שהיא מתנהגת כדי להיות חלק מהחברה.
"אני לא מצטערת" אמרה רוזמרין. "אתם לא יכולים להכריח אותנו לקום בחמש בבוקר ולבוא לאכול עם שאר הפלצנים היתומים, כשכל שאר העולם עוד ישן!" סיימה.
"רוזמרין הייל" אמרה גברת דיקנס.
"תגשי עכשיו לחדר המנהל על התחצפות. לו, את תבואי איתי לאכול כמו כולם." היא אמרה.
לו הנהנה בפחדנות ורוזמרין התחילה ללכת ונאבקה בדחף להמשיך להתווכח עם גברת דיקנס, אך לבסוף הסתובבה וסימנה לגברת דיקנס 'אצבע שלישית' וברחה מצרחותיה.
היא שמעה את לו מצחקקת וחייכה לעצמה.

רוזמרין הייתה בדרכה לחדר המנהל, היא לא פחדה ממנו. מאף אחד היא לא פחדה, אך כן חששה כי ידעה שאחותה תצטרך לספוג את צרחותיה של גברת דיקנס ולשבת בחדר האוכל לבדה.
היא תסתדר אמרה לעצמה רוזמרין ונכנסה לחדר המנהל.
"הו, שלום לך רוזמרין הייל. מהו מהות ביקור נחמד זה?" שאל בחיוך המנהל ג'ונס.
רוזמרין ידעה שזוהי הינה הצגה ושהוא שונא אותה עד עמקיי נשמתו בדיוק כמו שהיא שונאת אותו.
"תפסיק לשחק אותה. באתי לכאן בגלל התחצפות. מה העונש שלי הפעם?" שאלה.
"את אכן חצופה מאוד. אך לצערי היום לא אוכל להעניש אותך, כי זהו יומך האחרון בפנימייה שלנו." הוא אמר. רוזמרין התלהבה, וחיכתה שהוא ימשיך.
"התקשרו אליי, זה היה גבר. הוא אמר שמעבירים אתכן לפנימייה אחרת בבריטניה. ושזה באישור האחראים עליכם. הוא אמר לי שהוא ירצה לדבר עם שתיכן, ושיגיעו היום לאסוף אתכם לקראת הערב." הוא אמר.
"אה, עוד פנימייה. לפחות לא אראה אתכם יותר" היא אמרה בהתלהבות צינית.
המנהל לא התייחס אליה. "הנה, תתקשרו אל המספר הזה. הוא רוצה לדבר איתכן. תגידי לאחותך את מה שאמרתי לך. אבוא יותר מאוחר לקחת את הטלפון חזרה" הוא הושיט לה דף עם מספרים, וטלפון נייד ישן.
רוזמרין הנהנה לאות תודה. היא הרגישה רע עם עצמה ששנאה אותו כל כך, הוא נחמד בסך הכל. נכון? היא חשבה לעצמה.
היא ניערה את מחשבותיה ויצאה מהחדר.

Must not forget *מוקפא*Where stories live. Discover now