Must not forget *מוקפא*

chapter 2:עיניים שחורות

~רוזמרי~
קמתי משינה טרופה בשעה 07:40.
אף אחד לא שהה בחדר- הייתי לבדי.
ניחשתי שלו עם ג'ייסון בארוחת הבוקר, כמו שאמר שיאסוף אותנו אליה.
אני די שמחה שהם לא העירו אותי ולקחו אותי איתם.
אני גם ממש לא רעבה. בעצם, לחשוב על אוכל עכשיו מעלה בי בחילה.
חזרתי לחדרי והתלבשתי במכנס צמוד בצבע שחור, חולצה מכופתרת עם משבצות בצבעי כחול- אדום, וקשרתי למותניי סווטשרט שחור.
לא קר לי אך אולי יותר מאוחר אצטרך להשתמש בו.
נעלתי נעליי דוקטור מרטינס גבוהות בצבע אדום כהה, והלכתי אל חדר האמבטיה.
צחצחתי את שיניי ובישמתי את גופי בניחוח מתוק.
מרחתי על פניי קרם לחות ובחנתי את עצמי במראה.
פנים חיוורות, תווי פנים גבוהים, שיער חום בהיר מקורזל ונפוח מהשינה- אך בכל זאת יפהפה, שקיות התנשו מתחת לעיניי הכחולות שתמיד ברקו, וגופי המוצנם מובלט מתחת לבגדיי.
ראיתי מישהי אחרת, מישהי יפה.
היה לי קשה להאמין, שהנערה העומדת מולי במראה, זו אני.
ניערתי את הרהורי ולקחתי בידי מברשת שיער גדולה וסירקתי את שיערי. לאחר מכן טבלתי בכף ידי חופן של קרם לשיער ומרחתי אותו על שיערי.
אספתי את שיערתי לצמה סינית שגלשה במורג גבי ועצרה באמצע, והנחתי אותה הצידה- מונחת על כתפי הימנית.
החלטתי הסתובב בחוץ ולפני שיצאתי השארתי פתק על שולחן הסלון בשביל לו;
היי, בוקר טוב לו.
הלכתי להסתובב קצת בחוץ. אחזור לפני תשע- תחילת השיעור הראשון.
בינתיים, תוכלי לאסוף את ספריי הלימודים מהמזכירה?
תודה מראש, רוז.
ונעלתי את דלת החדר אחרי שיצאתי.
הלכתי אל לובי הפנימייה ופתחתי את דלתות העץ הכבדות שלה ויצאתי לבחוץ.
הסתובבתי בחצר והבנתי אחרי הליכה קצרה על הדשא שאני לבד. כנראה משום שכולם בארוחת הבוקר.
טיילתי ליד הצמחייה ושאפתי את ריחם הטוב של הפרחים.
התהלכתי לאורך הקירות של הפנימייה והגעתי לחלק האחורי שבו היו כמה סככות ומושבים, והיה בהן חשוך מהצל.
הלכתי לעברן והתיישבתי לאו דווקא על המושבים- אלא העדפתי להישען על הקיר.
חשבתי לעצמי שבטח לו נהנת עכשיו, מהאוכל העשיר ומהעובדה שהכירה עוד חברים לעצמה חוץ מאת ג'ייסון.
האוכל בפנימייה הקודמת היה נוראי, כמעט בכל יום הגישו לנו דיסת שיבולת שועל מגעילה. לו הסתדרה איתה אך אני לא הייתי מסוגלת. התגנבתי מדי פעם למטבח ולקחתי מאכלים טובים שהמורים שמרו לעצמם כמו לחם, פירות וירקות, וגבינות טובות. שם התרגלתי לא לאכול בארוחות הבוקר ואם היה נשאר שאריות של מה שלקחתי מהמטבח יום קודם לכן לארוחת ערב, הייתי אוכלת אותן בבוקר מוקדם בחדרי.
עכשיו האוכל עשיר וטעים.
אולי בפנימייה הזאת יהיה יותר טוב.
חשבתי לעצמי, מתי אמצא אויבים- זאת אומרת פלצניות לעצבן אותן. זה בטח יקרה כבר בשיעור הראשון. צחקתי בקול כשנזכרתי במקרה בשנה שעברה, שאחת הפאקצות בכיתתי צרחה כשעכבר בחדר האוכל התנפל עליה. היא צרחה ובכתה, ונפלה אחורה בדיוק לתוך הצלחת של גברת דיקנס שבאה לראות מה קרה.
יש לי די הרבה זכרונות טובים מפעם.
בסך הכל, לא הייתי אומרת שסבלתי. וכשאני חושבת על זה, בפנימייה הזאת, בשונה מהאחרות שהייתי בהן, לא כולם יתומים.
מי שכאן כאן כי או שההורים שלו עשירים מאוד והם היו צריכים להיפטר מהילד שלהם, או שהורים עשירים שלחו לכאן ילד מאוד חכם, או שהילד היתום שנשלח לכאן ממש, אבל ממש עשיר איך שהוא.
אבל איך ולמה גאווין הביא אותנו לפה?
למה דווקא לכאן? ולמה זה הגיע בהפתעה כזאת?
ניערתי את מחשבותיי כשהתחלתי לשמוע קול צעדים, מה שהקפיץ אותי אחורנית וגרם לסווטשרט הקשור למותניי ליפול.
מי כבר יכול להיות פה? כולם אמורים להיות בקפיטריה.
חשבתי, והתכופפתי להרים את הסווטשרט שלי.
כשקשרתי אותו למותניי חזרה וקמתי שוב, נעמד מולי גבר גבוה מאוד, עורו לבן, שערו שחור, שפתיו סגלגלות, ועיניו שחורות כלילה.
הוא לבש מעיל שחור וארוך ואי אפשר היה לראות את גופו חוץ מאת פניו וידיו.
ראיתי שידיו מלאות בתפרים מפחידים.
הוא חייך חיוך מלחיץ שחשף שיניים חדות, אני זיהיתי אותו.
זה היצור מהחלום שלי.
החלום!החלום עם הוריי! הוא לא אמיתי, אין סיכוי.
צרחתי צרחה קצרה ונפלתי אחורנית.
רוז, את חולמת. זה חלום. הוא לא אמיתי.
שכנעתי את עצמי בנסיון כושל, ניסיתי להעיר את עצמי מחלום הבלהות הזה.
או שאולי זה לא חלום? מה אם זאת המציאות המרה שהגורל בחר בשבילי?
היצור התקרב אליי וניסיתי להתחמק ממנו אך ללא הועיל.
הוא תפס בידיי והכאיב לי בעזרת תפריו שננעצו בבשרי. דם זלג מהמקומות בו החזיק בי.
רציתי לבכות בכאב, לצרוח לעזרה. אך קולי לא נשמע, הרגשתי משותקת.
עצמתי את עיניי, רציתי שהוא ילך. שאפתח את עיניי עוד מעט והכל ייגמר.
הרגשתי סחרחורת, חוסר אוויר. אל תשכחי לנשום טיפשה!
נשמתי נשימה עמוקה אך הרגשתי גוש תקוע בגרוני.
הרגשתי שהיצור מסתכל עליי. שהוא מחייב אותי לפתוח את עיניי, והן נלחמות שלא להיפתח.
הרגשתי שעורי הולך להקרע מבעד לעיניי אם לא אפתח אותן בקרוב.
ופקחתי אותן, אוך, איזה טעות.
הוא הסתכל לתוך עיניי וניסיתי לאלץ את עצמי שלא להסתכל לעיניו חזרה. אך מבטי כאילו נמשך אל מבטו. ולא היה דבר שימנע ממבטנו להיפגש. חלחלה עלתה בי מהמחשבה על עיניו.
כשמבטי נמשך אל מבטו, הרגשתי שלא אוכל להסיט אותו חזרה.
נבלעתי לתוך עיניי התהום השחורות של היצור.
הרגשתי קור עובר בגופי.
ואז צמרמורות.
התחלתי לשכוח דברים.
למה אני כאן? מי זה? מה קורה לי? למה כואב לי? למה אני מרגישה חלשה? ראשי הסתחרר.
הכל הלחיץ אותי. למה אני שוכחת הכל?
פתאום הכל נגמר.
הרעד חלף, ואיתו הגוש בגרון, הקור והצמרמורות.
נשאר הכאב מהשריטות שבידיי, שלא ידעתי מה מקורן.
הדבר היחיד שזכרתי זה עיניים שחורות. תהום.

היי, מצטערת שיצא פרק כל כך קצר. תכננתי שהוא יהיה בפרק 10 ואז אוכל להוסיף לו עוד דברים שקשורים למה שיהיה בפרקים הבאים, אבל נתקעתי במחסום כתיבה רציני, ולא ידעתי איך להתחיל. אז... הפרק הבא יהיה יותר ארוך ואולי כבר בפרק הרביעי או החמישי תבינו הכל.
P-: