Must not forget *מוקפא*

chapter 1: פנימיית ווסטמינסטר

~רוזמרין~
הבחור שדיבר איתנו בטלפון התברר כגאווין. ידיד של ההורים שלי, לפי מה שאמר.
אך אני עדיין חושדת בו. אסור לסמוך על אף אחד.

אני ולו נכנסנו עם המזוודות שלנו לפנימיית ווסטמינסטר הגדולה. פנימייה של פלצנים עשירים.
הפנימייה הייתה ענקית, והזכירה ארמון ישן.
מבחוץ היה אפשר לראות שבנוייה בצורה רחבה וארוכה, ולא מרובת קומות, וקירותיה היו צבועים בחום אדמדם בהיר.
היא הייתה מלאה בפרחייה ומדשאות.
כשנכנסנו חלפו על פנינו קבוצת תלמידים, שנראו כמו כל עשיר פלצני.
לו הבהירה לי שלא כולם כאלה, אבל לא הקשבתי לה. הרי, זאת פנימייה יוקרתית מאוד, אז כולם כאן חייבים להיות עשירים. ואיזה עשיר הוא לא סנוב פלצני?
אמרתי ללו לחכות לי בכניסה בזמן שאלך לחפש מזכירות, או משהו כזה, והלכתי במסדרונות ששהו אדם. כולם הסתכלו עליי במבט של 'הילדה החדשה המוזרה'.
לא התייחסתי והמשכתי ללכת.
לא רציתי לשאול מישהו מהם היכן המזכירות נמצאת, כי לא רק שאני שונאת לדבר עם אנשים, אני גם לא אוהבת שעוזרים לי. אני אוהבת להסתדר לבד. וגם, לא שרציתי לדבר עם מישהו מהם.
הלכתי ואז התנגשתי במישהו, "תשים לב לאן שאתה הולך" אמרתי בנוקשות והרמתי אליו מבט. זה היה נער גבוה מאוד.
"אני מצטער, לא יודע מה עובר עליי.
רגע, את לא מוכרת לי. את חדשה?" שאל הנער.
"כן, ואם לא אכפת לך אני צריכה להמשיך לחפש את המזכירות. תתאפס על עצמך בנתיים" הערתי לו והמשכתי ללכת.
"חכי רגע" הוא אמר ותפס בזרועי.
"מה אתה רוצה?" שאלתי, ונשפתי בעצבנות.
"אני ג'ייסון. ודרך אגב, המזכירות בצד השני" הוא אמר והחניק צחוק.
הנהנתי בראשי ולא התייחסתי אליו, ופניתי לצד ההפוך לי.

מצאתי את המזכירות כמה דקות לאחר מכן, ונכנסתי פנימה.
חום שרר בתוך החדר מה שגרם לי להוריד את המעיל הכחול כהה שלי.
ראיתי שהמזכירה עסוקה עם תלמיד אחר אז התיישבתי בפינה אחת קטנה שמצאתי.
התלמיד סיים עם המזכירה וקמתי אליה.
"היי, אני רוזמרין הייל. אני ואחותי הועברנו לכאן..." אמרתי והמזכירה הנהנה.
"כן כן, לו ורוזמרין הייל, כיתה י עברו לכאן מלונדון...(?)" ספק- אמרה ספק- שאלה.
מה, לא הבנת את זה מהשם שלי, את צריכה גם אישור שגרתי בלונדון ושאני בת 16? חשבתי.
"ברור, נו" הייתי חייבת להתחצף.
"יופי. והיכן אחותך?"
"מחכה בכניסה עם המזוודות שלנו"השבתי.
"אוקיי. אז אני מביאה את מפתחות לחדרכן, מערכת שעות של כל אחת מכן, תקנון, ודף מפורט עם כל שעות הארוחות, תאריכי הנשפים, וכו'." הנהנתי כשהביאה לי את כל הדברים הללו.
"בהצלחה, אני מקווה שתהנו בהמשך הדרך בפנימיית ווסטמינסטר!" היא אמרה בהתלהבות, כאילו אילצו אותה להגיד את אותו המשפט לכל תלמיד חדש.
"תודה" אמרתי לה ויצאתי מהחדר.

"היי, מה כל אלו?" שאלה לו כשהגעתי אליה חזרה מהמזכירות.
"מפתחות לחדר, מערכת שעות, תקנון, ותאריכים ושעות של האחרוחות וכאלה..." אמרתי לה את מה שזכרתי שהמזכירה אמרה לי.
"יופי. אז שנלך לחדר?" היא שאלה וראיתי שהיא כבר להוטה להניח את המזוודות וללכת לישון.
"כן, בואי. על המפתחות רשום חדר 128." אמרתי לה ויצאנו לדרכנו.
לו שאלה את אחת הבנות איפה החדר שלנו נמצא והיא אמרה לנו שנמצא אותו בתחילת הקומה השנייה. הודינו לה ועלינו במדרגות לקומה השנייה.
בזמן ששוטטנו בבית הספר בחיפוש אחר מדרגות מצאנו את הקפיטריה, והבנו שהכיתות בפנימייה מסודרות לפי אותיות; A,B,C...
חלפנו גם על פניי ספרייה והבהרתי ללו את התלהבותי ממקום שקט לשבת בו כמו הספרייה.
הגענו לקומה השנייה וכמו שהנערה אמרה, החדר נמצא ממש בתחילת הקומה.
נכנסנו לחדר וזרקנו בצד את המזוודות.
החדר היה ענקי, בגודל של סוויטה בבית מלון (ללא שראיתי כזאת פשוט תיארתי שזה גודלה.)
בגלל שזה חדר משותף, היו בו שני חדרים נפרדים שמספקים לכל אחד את הפרטיות שלו וגם הם היו גדולים.
החדר עצמו היה צבוע בצבעי שמנת ופה ושם צויירו עלים עדינים, והייתה בו פינת סלון עם ספות ושולחן קטן וטלוויזיה.
בחדר האמבטיה הייתה פינת איפור ומקלחת ג'קוזי.
בכל חדר נפרד של שתינו היו ארון גדול בצבע לבן, מיטה וחצי גדולה ונעימה, שידה קטנה לידה, שולחן עבודה עם כיסא ומנורה וחלון גדול.
ההבדל היחיד בין החדרים היה שחדר אחד היה צבוע בורוד עדין, והשני בטורקיז. ברור שלו בחרה בורוד ואני בטורקיז.
ראיתי שעל שולחן חדרי היה מחשב נייד.
למה שמו לי מחשב? שאלתי את עצמי.
וכשהתקרבתי ראיתי שמודבק אליו פתק, וקראתי אותו.
שלום רוזמרין.
חשבתי שאולי תרצי דרך כדי לצפות בסרטים ולדבר בשיחת וידאו עם חברייך. ביקשתי שישימו לך את המחשב בחדר, וללו הבאתי טלפון נייד.
אני מקווה שתאהבו את המתנות שלכן.
ממני, גאווין.
קימטתי את הפתק וזרקתי אותו לפח.
הוא סתם מנסה להיות נחמד כדי להתחנף.
חוץ מזה, הוא אמור לדעת שאין לי חברים.
לפתע שמעתי דפיקה בדלת והלכתי לפתוח אותה.
גם לו באה איתי.
פתחתי את הדלת ובדלת עמד הנער שהתנגשתי בו בדרך למזכירות, ג'ייסון.
"שוב אתה" אמרתי.
"פעם שלישית גלידה" הוא צחק והרמתי גבה.
"לא ידעתי שיש לך תאומה" הוא אמר.
"כן, כי לא אמרתי לך גאון. אתה אפילו לא יודע מה השם שלי" הערתי, וראיתי שלו מסמיקה במבוכה.
"לו, זה דביל שהתנגש בי מקודם. ג'ייסון" לחשתי לה אך בקול רם כדי שישמע.
"מצחיק מאוד. ונעים מאוד לו. איך קוראים לך באמת?" ג'ייסון שאל.
"רוזמרין, אבל אני מעדיפה רוז. תגיע לעיניין כבר" אני מודעת לכך שאני מגעילה, אבל לא אכפת לי.
"וואו, מישהי כועסת. בכל מקרה, רוז, רציתי להביא לך את המעיל ששכחת במזכירות" הוא הושיט לי את מעיל העור הכחול כהה שלי.
"תודה" אמרתי ונאנחתי.
"אל תתייחס לרוז, היא קשה עם אנשים. רוצה להיכנס?" הציעה לו הנדיבה והחמודה.
היא עושה לי דווקא!
"בשמחה" הוא אמר וחייך.

"אז מאיפה אתן?" הוא שאל אחרי שנעלתי את הדלת והתיישבתי איתם על כורסה במיני סלון שלנו.
"אנגליה, לונדון" ענתה לו.
"איזה מגניב זה תאומות, תמיד רציתי אח בגילי" הוא אמר ולו צחקה איתו.
אני רק מדמיינת, או שהיא מתחילה לחבב אותו? חשבתי. לא, אין מצב. הם הכירו הרגע.
"אתן כבר הכרתן מישהו?" המשיך לשאול.
"כן, אותך לצערנו" הערתי בעקצנות.
"לא, הגענו היום." אמרה לו.
"מעולה, אני יכול להכיר לכן את חברים שלי, כריסטופר אנאבל וסופיה. הם נחמדים, אתן תאהבו אותם." הוא חייך אליי. מה הוא רוצה מהחיים שלי?
"לא אנחנו נסתדר-" התחלתי להגיד ולו התפרצה לדבריי, "זה יהיה מעולה. וכמו שאמרתי, אל תקשיב לה. היא פשוט לא טיפוס של אנשים" היא אמרה.
"שמתי לב" הוא אמר והסתכל עליי.
"אם תרצו, אני אאסוף אתכן מכאן מחר בבוקר לארוחת הבוקר ותשבו איתנו." הוא הציע
"סבבה" לו השיבה.
לא הגבתי, שהוא יגיע אני פשוט אעשה את עצמי עוד ישנה, ככה שיחשבו שאני ישנה וילכו. שלא אצטרך לשבת איתם. הוא אולי לא הכי עשיר פלצני, אבל השאר בטח כן.
וכמו שכבר הבנתם, אין לי טעם להכיר חברים.

אחרי שג'ייסון הלך התיישבנו אני ולו כדי לעבור על הדפים. החלטנו שאת התקנון אנחנו כבר מבינות לבד, ונשב עליו פעם אחרת, אז עברנו למערכת השעות. לכל אחת מאיתנו המערכת שונה.
יום א':
שעה ראשונה- כימיה חדר K- מעבדה
שעה שנייה- כימיה חדר K- מעבדה
שעה שלישית- מתמטיקה חדר Q
שעה רביעית- ספרות אנגלית חדר C
שעה חמישית- היסטוריה חדר M
שעה שישית- היסטוריה חדר M

יום ב':
שעה ראשונה- מחשבים חדר D- מחשבים
שעה שנייה- אומנות חדר S
שעה שלישית- אומנות חדר S
שעה רביעית- פיזיקה חדר E
שעה חמישית- ספרות אנגלית חדר C
שעה שישית- מתמטיקה חדר Q
שעה שביעית- מתמטיקה חדר Q

וכך הלאה...
לא בכל המקצועות אני ולו לומדות ביחד.
אחרי מערכת השעות כל אחת סידרה את מזוודתה בארונות.
כשפתחתי את הארון שלי ראיתי שיש בו כמה בגדים שלא שמתי בפנים.
כולם היו במידות שלי. היו שם נעליים, חולצות, וחצאיות. לא מכנסיים.
אולי אני אשתמש בחולצות ובנעליים, אך לעולם לא אגע בחצאיות.
החלטתי להביא אותן ללו.
כשהייתה השעה 21:30 החלטנו לישון שתינו כי היינו עייפות מהיום הזה.
לאחר כעשרים דקות הצלחתי להירדם וחלמתי.

הלכתי במסדרון שהיה מואר בלפידים ועשוי אבן.
היו לאורכו כמה וכמה דלתות וכולן היו סגורות.
המשכתי ללכת וראיתי שאחת מהן פתוחה, הצצתי פנימה ומתוכה יצא בחור גבוה מאוד.
עורו היה לבן ביותר, ושערו לבן גם כן עם קצת שחור. עיניו היו שחורות לגמרי, כמו תהום. היה אפשר להיבלע לתוכן. ושפתיו היו כחולות- סגולות, כאילו החליפו את צבען וקפאו.
אחרי שהוא יצא מהחדר נכנסתי אליו, ראיתי שבתוכו היו עוד שניים בדיוק כמוהו, על הקיר בחדר נראו תלויים כלי נשק רבים.
שני אנשים היו קשורים על כיסאות במרכז החדר, הם היו בבגדים קרועים, ומלאים בחבלות ושריטות.
הם היו בחור ובחורה, לבחור שיער שחור שהתחיל להקריח ועיניו כחולות בהירות, ולבחורה שיער חום בהיר ארוך וגלי ועיינים חומות גדולות.
הם נראו מוכרים מאוד.
והבנתי, אלו הם הוריי.