West Bridge High School

פרולוג

לפני 11 שנים

״מגנוליה מליסה מילר, תפסיקי לשחק באוכל שלך! את כבר בת שש, לא שנתיים.״
אם אמא קוראת לי בשם המלא שלי סימן שהיא מאוד כועסת - כרגיל.
ואי אפשר לקרוא לדבר הזה על הצלחת שלי ׳אוכל׳, חשבתי.
שנאתי את האוכל שאמא שלי תמיד הכינה. זה אף פעם לא היה אוכל טעים. כל החברות שלי תמיד סיפרו לי איך בבית שלהן אוכלים פחמימות ובשר ויש מיצים ושוקולד. אלוהים איך הייתי רוצה עכשיו שוקולד. אבל לא. אצלנו לא היה דבר כזה. אצלנו האוכל תמיד ׳צריך להיות בריא׳ כמו שאמא שלי תמיד אומרת. או יותר מדוייק- צריך להיות ירוק. ׳אם את רוצה להפוך לאישה יפה את צריכה לאכול פירות וירקות. אחרת איך תקבלי גוף יפה?׳.
פיחסה בריא.
״סליחה, מאמא״ מילמלתי בשקט ממקומי בשולחן.
אמי נעצה בי מבט חד שהיה יכול לגרום לסכין לשקשק מפחד. ״אל תקראי לי מאמא. זה או אמא או גברתי. תלמדי לדבר בנימוס.״
השפלתי את מבטי אל הצלחת - העדיין מלאה - שלי. ״סליחה, אמא״ אמרתי כמעט בלחישה, מנסה בכל כוחי לעצור את הדמעות המאיימות לברוח.
ישבתי קפואה במקומי, מחכה לשמוע אם תעיר לי על משהו אחר, אבל כעבור רגע של שתיקה היא חזרה לדבר עם פאפא.
הסתכלתי שוב על הצלחת ועיקמתי את האף. הכל היה בגוון ירוק מבחיל ומעורר רצון להקיא. אספתי את כל כוחותי ולקחתי עוד ביס עם המזלג. החזקתי את עצמי מלרעוד.
הרמתי את המבט, נתקלת במבט חודר מעיניים ירוקות זהות לשלי. אבי לא נראה מרוצה. כנראה הוא קלט את המבט על פניי כשטעמתי שוב מהאוכל. הוא שונא שאני מפגינה חוסר כבוד כלפי מאמא והבישולים שלה. הוא אומר שזה זילזול במאמצים שלה.
״תסיימי את האוכל בצלחת, מגנוליה. אסור לבזבז אוכל. יש ילדים רעבים בעולם שלא זוכים לארוחה חמה. את צריכה להיות אסירת תודה.״
״זה בכלל לא אוכל,״ מילמלתי בשקט לעצמי, אבל הוא כנראה בכל זאת שמע את זה, כי פניו התקשחו ועיניו התמלאו זעם. קפאתי במקומי.
לרגע הכל היה שקט, ואז- ״בואי הנה, מגנוליה״ הוא אמר בשקט, כמעט בלחישה.
הגוף שלי התחיל לרעוד. ״א..אני מצטערת פא- אה א..אבא. ל..ל..לא הת..התכוונתי, אני מצטע-״
״מגנוליה מליסה מילר, קומי ובואי הנה, עכשיו!״ הוא שאג, צעקתו מהדהדת בבית השקט.
יפחה נפלטה מפי ודמעה זלגה מעיני. מנסה לשלוט בגופי הרועד, התקדמתי עם גופי אל קצה הכיסא, מחליקה ממנו בזהירות אל הריצפה מאחר ורגלי קצרות מידי ולא מגיעות לשם בישיבה. לאט לאט התקדמתי לכיוון פאפא שישב בדממה במקומו בראש השולחן, מחכה שאתקרב. נעצרתי במרחק כמה צעדים ממנו, מחבקת את החלק העליון של גופי בזרועותיי, מנסה להרגיע את גופי המשקשק.
״קרוב יותר,״ היה כל מה שאמר.
התקרבתי עוד כמה צעדים, מחכה לפסק דינו.
הוא הסתכל לי עמוק בעיניים. ״קרוב יותר,״.
גופי החל כעת לרעוד מעבר לשליטתי. בלעתי בכוח רוק, והתקרבתי אליו עוד קצת, עד אשר בטני נגעה בברכיו.
הוא רכן קדימה, זרוע אחת שעונה על רגלו לתמיכה, וביד השנייה תפס את סנטרי בחוזקה בין האגודל לאצבעו, מפנה את פניי כך שכעת הייתי חייבת להסתכל אל תוך עיניו. פרצופו היה רק כמה סנטימטרים בודדים משלי, כמעט נוגעים.
״מה אמרת, מגנוליה?״ שאל בלחישה.
דמעה נוספת זלגה על לחיי. שתקתי, מפחדת להוציא הגה מפי.
אצבעותיו התהדקו על סנטרי, מה שגרם לי לפלוט זעקת כאב. הוא משך אותי כך שכעת מצחי ואפי היו מחוצים לשלו.
״מה. אמרת.״
״כ..כלום,״ גימגמתי.
סלאפ.
נפלתי לריצפה, שערי האדמוני נשמט על פניי, לחיי השמאלית צורבת מהסטירה המצלצלת. קריאת כאב ובכי יצאה מפי, מלווה בדמעות שהחלו לזלוג, מדביקות את שערי לפניי.
״קומי,״
גפיי רעדו, אך הכרחתי את גופי להתיישר ולהיעמד. חזרתי למקום בו עמדתי לפני שנייה.
אבי נשען כעת לאחור על משענת הכיסא ושילב את ידיו על חזהו. עיניו נעצו בי מבט חודר. השפלתי את מבטי אל הרצפה, מפחדת לפגוש במבטו. התחלתי לבחון את נעליי כאילו הן הדבר הכי מעניין בעולם. הן נראו כאילו חדשות, השרוכים קשורים בקפידה. למדתי לקשור שרוכים לפני שבוע. הייתי כל כך מאושרת כי גברת בלפורד, המורה שלי למתמטיקה, אמרה לי שזה מעשה בוגר לגילי. אבל כשהראיתי למאמא היא רק הסתכלה לרגע, נתנה לי הנהון חסר עניין וכמעט בלתי נראה, וחזרה להתבונן בטלוויזיה. ראיתי כעת שקצה הנעל משופשף מעט. אני אצתרך לנקות את זה לפני שאמא תראה את זה. היא תכעס עליי.
חיכיתי שהוא יעשה משהו.
שתיקה.
״מגנוליה,״ אמר פאפא בנועם שלא תעתע בי, ״מה אמרת על האוכל שלך? בדיוק מילה במילה.״
בלעתי רוק, מנסה לחשוב מה לענות, אך בסוף התפשרתי על האמת. לשקר לא יביא אותי כעת לשם מקום.
״א..אמרתי שזה בכ..בכלל לא-״
״יותר חזק, מגנוליה. אני לא שומע אותך!״ אמר בתקיפות.
עצמתי עיניים חזק ולקחתי נשימה עמוקה. ״אמרתי שזה בכלל לא אוכל.״
סלאפ.
גופי הוטח שנית לרצפה, אותה הלחי צורבת אפילו יותר ממקודם.
״כפויית טובה, זה מה שאת,״ אמרה מאמא בקול שליו ממקומה, ממשיכה לאכול כאילו שום דבר מוזר לא קרה.
״קומי,״ אמר שוב פאפא.
נעמדתי, ברכיי רועדות, בקושי שומרות אותי יציבה באוויר.
פאפא חזר לתנוחתו הקודמת, גופו רכון קדימה, אך כעת תפס בפניי ביד אחת משני צדי הלסת, מכאיב לי ולוחץ בחוזקה על העצמות.
״האם זה היה בסדר מצידך להגיד דבר כזה?״ שאל.
״לא, פאפא.״ עניתי בתבוסה בקול חלש.
סלאפ.
כעת זו הייתה לחיי הימנית שחטפה את הסטירה, ותוך כדי נפילה גופי נדרך, מחכה לפגיעה בריצפה, אבל במקום פגעתי הפעם בשולחן. הצלעות חטפו את המכה העיקרית, וזרועותי תמכו בי שלא אגלוש לריצפה. צרחת כאב יצאה מפי.
כאב. זה כל מה שיכולתי להרגיש ולחשוב עליו. אבל הכרחתי את עצמי להתרכז. אם פאפא סטר לי שוב, סימן לעשיתי משהו לא נכון - שוב. ניסיתי להתעלם מהכאב ולהתרכז במילותיי האחרונות. בכל הכוח שהצלחתי למצוא, דחפתי את גופי מהשולחן ונעמדתי שוב לפני שיספיק להגיד לי שוב בעצמו, יד אחת לצד הגוף והשנייה על הצלעות בצד שנפגע.
״לא, אבא,״ תיקנתי, עיניי לא זזות מהריצפה.
״האם תגידי דבר משפיל שכזה על אוכל שוב פעם?״
״לא, אבא,״
״את בטוחה?״ שאל, קולו נוטף ספק.
״כן, אבא״ עניתי, עייפה.
״יופי,״ הוא אמר, מסתובב חזרה לשולחן ולצלחת שלו, ממשיך לאכול כאילו לא הרביץ רק לפני רגע לבתו הקטנה.
״מגנוליה,״ ירקה מאמא, מחזירה את צומת ליבי אליה. כאשר הרמתי את מבטי אליה ראיתי את עיניה נוטפות בוז וגועל כאשר בחנו את גופי מלמעלה למטה וחוזר חלילה. התכווצתי מכאב, אך כעת פנימי ולא גופני. ״תעלי לחדר שלך מיד. את לא מקבלת לסיים לאכול. את לא מקבלת ארוחות ערב במשך שבוע מעכשיו ואת מקורקעת לחדר שלך. אני לא רוצה לראות זכר ממך אחרי השעה חמש בערב. את מגיעה הביתה, אוכלת ארוחת צהריים ועולה לחדר שלך, ונשארת שם עד לבוקר. זה ברור?״
השפלתי את מבטי שוב לרצפה. ״כן, אמא,״
חיכיתי רגע, וכאשר גם היא הסתובבה חזרה לצלחת, הבנתי שזה הרמז שלי. התחלתי ללכת בשקט לכיוון המדרגות ולחדרי, מחזיקה בעצמי לא להתחיל לרוץ כי אני יודעת שמאמא שונאת שאני רצה בבית, אך בשנייה שרגלי נגעה במדרגה הראשונה, שמעתי את קולו של פאפא קורא לי, ״הו, ומגנוליה?״
הסתובבתי חזרה לכיוונו ואילו הוא נשאר עם הגב אליי ממשיך לאכול מצלחתו. ״כן, אבא?״
״אני רוצה שתחשבי טוב טוב על מעשייך. אני לא רוצה שזה יקרה שנית. האם אני מובן?״
״כן, אבא,״
בלי להגיד לי דבר בתמורה, הוא חזר לדבר עם מאמא על נושאים אחרים ואני נשכחתי.
עליתי בשקט במדרגות וכאשר הגעתי לקומה העליוני רצתי במהירות לחדרי וסגרתי את דלתי, בשקט על מנת שפאפא לא יעלה וירביץ לי שוב פעם. הייתי שמחה לנעול את הדלת כדי להבטיח שאף אחד מהם לא יוכל להיכנס, אבל מאמא לא מסכימה שיהיה לי מנעול בדלת.
עמדתי עם גבי שעון על הדלת, נשימותיי כבדות ומהירות, מתבוננת על חדרי.
שנאתי את החדר שלי. הוא חסר צבע וחיים. אין לי בובות ומשחקים כמו לשאר החברות שלי. מאמא אומרת שזה סתם בזבוז של כסף ושאני בסופו של דבר אהרוס אותם. כל קירות החדר צבועים בצבע לבן ואין עליהם שום תמונה, פוסטר או כל דבר אחר שיכול להכניס קצת צבע לתוך החדר. אין וילון שתלוי מעל החלון ואין שטיח על ריצפת הפרקט הקרה. המצעים של המיטה בצבע אפור מחליא. המיטה עצמה, השידה, שולחן הכתיבה, הארון ואפילו הכיסא שליד השולחן, כל אלו בנויים מעץ ובאותו הצבע. זה החדר הכי משעמם ומכוער שיש.
אבל הוא שלי. הוא הפינה היחידה בבית שבה אני יכולה להיות מתי שבאלי וכמה שבאלי בלי שיגידו לי מה לעשות בו.
רצתי למיטתי וזחלתי פנימה מתחת לסמיכת הפוך. קברתי את פרצופי בתוך הכרית ושיחררתי הכל. כל הכאב - בלחיים, בצלעות, בלב - שטף אותי בגל אחד גדול. יפחת בכי פרצה מתוך גרוני ואז הסכר של הדמעות השתחרר. התחלתי להתייפח ולבכות, משתיקה את הכל בתוך הכרית.
זאת לא הייתה הפעם הראשונה שפאפא הרביץ לי. אני זוכרת את הפעם הראשונה שזה קרה. זה היה לפני שנה כשהייתי בת חמש. יצאתי לשחק בחוץ ולקפוץ בחבל שמצאתי לפני יומיים, ופתאום החלה סופת גשמים. מיהרתי להיכנס הבייתה אבל עד שנכנסתי פנימה הייתי ספוגה מכף רגל ועד ראש, ובטעות יצרתי שלולית של מים בתוך הבית. מתברר שמאמא ופאפא בדיוק היו באמצע ויכוח ופאפא היה שיכור. כשהוא ראה את שלולית המים הוא האדים מרוב כעס והתחיל לצרוח עליי ולקלל אותי. מרוב פחד ניסיתי לברוח לחדר שלי, אבל הוא תפס אותי ביד ואז סטר לי על הלחי כל כך חזק שעפתי מעוצמת המכה לריצפה. התחלתי לבכות. פאפא מעולם לא הרביץ לי לפני כן. הרמתי אליו את הראש וראיתי שהוא מסתכל בדאגה לעבר מאמא, נבהל מהמעשה שלו ובודק אם היא כועסת עליו, אבל במקום להסתכל עליו בכעס היא הסתכלה כך עלי ועל השלולית שסביבי, לא מנידה עפעף מהמעשה של פאפא. מאותו היום, כל פעם כשהתנהגתי לא בסדר, פאפא הרביץ לי. בין אם הוא שיכור או פיכח.
המשכתי להתייפח לתוך הכרית שלי, מרחמת על עצמי ומבקשת שהכאב יעלם.
הלוואי והכל היה אחרת.

היי לכולם
זה הסיפור הראשון שאני כותבת אז מקווה שתאהבו 3>
ותקשיבו, יש לי קצת בעיה של שגיאות כתיב לפעמים אז פשוט תתעלמו מזה או שאם יש לי טעות שאני חוזרת עליה הרבה פשוט תכתבו לי בתגובות ואני אשתדל לשים לב למילה הזאת כשאני כותבת.
מקווה שתמשיכו לקרוא (: