West Bridge High School

פרק 1

ביפ. ביפ. ביפ. ביפ.
גנחתי, קוברת את הראש עמוק בתוך הכרית, מסרבת לקום מהמיטה.
ביייפ. ביייפ. ביייפ. הרעש של השעון מעורר שלי רק התחזק, ובאנחה התרוממתי על מרפקי וגיששתי אחר הכפתור כיבוי, עיני עדיין עצומות. לבסוף, כשהצלחתי להיפטר מהרעש, נפלתי שוב למצב שכיבה ושקלתי האם לקום מהמיטה או לא. השחלתי את כף רגלי אל מחוץ לשמיכה, ובציוץ ילדותי החזרתי אותה חזרה למבטחים. החדר היה קפוא. פתחתי את עיני לכדי חריצים ויכולתי לראות סופת גשמים מתחוללת מחוץ לחלוני.
התחפרתי עמוק יותר בתוך הסדינים, לא רוצה לצאת מגן העדן החמים שלי, ועצמתי את עיני. אני אקום עוד מעט. ממש.. עוד מעט.
פקחתי את עיניי בבהלה והתבוננתי בצג השעון שעל השידה ליד מיטתי.
7:04. נרדמתי למשך חצי שעה! לעזאזל.
קמתי מהמיטה בתנופה, מנסה לא לקפץ למרגש הרצפה הקפואה כנגד כפות רגליי, ודישדשתי בישנוניות לחדר המקלחת.
מתחמקת מהשתקפותי במראה, לקחתי משחת שניים, מרחתי על המברשת והתחלתי לצחצח שיניים.
על אף ניסיונותי להתעלם מהמראה שממולי, לתוך שדה ראייתי נכנסה התמונה של סבכה אדומה ופרועה, תלתלים עפים לכל עבר. נאנחתי.
אני שונאת בקרים.
נכנסתי למקלחת, רוצה להתחמם ולהפשיר את איברי הקפואים. לאחר כמה דקות של הנאה צרופה, הכרחתי את עצמי לסגור את הברז ולהתחיל להתכונן.
שלפתי את מדי בית הספר מאחורי הארון. האמת שהם לא כאלו נוראיים כמו שגרייס תמיד מתלוננת. אלה היו חצאית שחורה מבד רך ונעים שהייתה רופפת והגיעה עד אמצע הירך, חולצה לבנה קצרה ומכופתרת עם צווארון. סביב הצווארון הייתה קשורה עניבה שחורה. מעל לחולצת הכפתורים היה סוודר שחור עם פתח וי בצוואר שחשף את העניבה שממתחת. לאורך שולי הסוודר היה פס לבן. יש לנו גם סוודר לבן תואם עם פסים שחורים וסוודר אפור עם פסים לבנים, אך היום התחשק לי לשים את השחור. בצד של הלב מחוברת סיכת זהב עם האותיות WB, ראשי התיבות של התיכון - ווסט ברידג'. על רגלי לבשתי גרביים שחורות המגיעות עד מעל לבירכיי. הנעליים הם הפריט לבוש היחידי שאנחנו יכולים לבחור ולנעול כרצוננו, ואני תמיד אהבתי לשים את נעלי האולסטאר הלבנות הגבוהות שלי. הדבר הטיפשי ביותר בעניין התלבושת היה שהבנות חייבות תמיד להיות עם חצאית. כן, גם בימים כמו היום שיורד גשם וקפוא בחוץ.
כללים מטופשים.
כשסיימתי להתלבש הסתכלתי במראה שבתוך הארון. נראתי מכובדת והבגדים שידרו יוקרה, דבר שדי שירת את מה שההורים של כל התלמידים רצו - שכל מי שיסתכל ידע שאנחנו בליגה אחרת רק בגלל שאנחנו משלמים יותר על בית ספר פרטי ויוקרתי. גילגלתי עיניים.
השיער שלי כבר הספיק להתייבש והחל להתנפח ולהיתלתל. בגללו נראיתי כעת כמו חיה פרועה.
לאחר מבט חטוף בצג הפלאפון שלי ראיתי שנשארו לי עוד כמה דקות, אז התחלתי לעשות צמה ארוכה מתלתלי האדומים. זוהי צמה מעט מסובכת שגרייס לימדה אותי לעשות לפני שנה כאשר לא הפסקתי לקטר על שיערי, אך מהר מאוד שלטתי בשיטה ואצבעותי יצרו במהירות צמה יפהפיה שהתחילה מקודקודי ולאט לאט נוספו לה עוד ועוד קווצות עד שלא נותר עוד שיער להוסיף, ומשם המשכתי בצמה רגילה שהגיעה עד ישבני.
עד כמה שלא יכולתי לסבול את שיערי, המחשבה על ללכת להסתפר החליאה אותי. עד שיגיע תורי, אני אשתעמם למוות. ועד שיסיימו לשתוף ולחפוף לי את השיער, יכאב לי הצוואר מהכיור הקשה שמתחתי. ועד שהספר יסיים לנסות לסרק לי את השיער, הקרקפת שלי תצרח מכאבים. ועד שהוא יסיים להחליק לי את השיער, יחלפו כבר מספר שעות והעורף שלי יעלה באש מהרוח החמה היוצאת ממכשיר הפן. ורק אז הוא יתחיל לגזור את השיער! תודה, אבל לא תודה.
חזרתי אל המראה ובחנתי את השתקפותי פעם נוספת. הרבה יותר טוב. השיער היה מרוסן על ידי הצמה והיא נתנה לי מראה אלגנטי. בנוסף, כעת שהשיער היה משוך לאחור, המראה הבליט לי את עיני הירוקות, הדבר שהכי אהבתי בפניי.
משהייתי מרוצה ממראי, לקחתי את הילקוט ויצאתי מחדרי, יורדת במורד המדרגות, בשקט, על מנת לא להעיר את מאמא הישנה עדיין בחדרה. אבא הלך כבר לעבודה.
הלכתי למטבח והתחלתי להכין לי אוכל למשך היום. יש לנו קפיטריה בבית ספר אבל מחלקים בה אוכל רק בהפסקה השנייה אז כל אחד אחראי להביא לעצמו אוכל להפסקה הראשונה ולמשך היום. בדרך כלל אם אכלתי ארוחת בוקר בבית אז לא הייתי רעבה בשאר היום עד ההפסקה השניה. הבעיה היא שאף פעם לא הספקתי לאכול בבוקר. תמיד נרדמתי שוב והתעוררתי באיחור.
הוצאתי את בקבוק המים מהתיק ומלאתי אותו. חתכתי קצת מלפפון ועגבניה ושמתי בקופסא קטנה. הכנתי לי סנדוויץ׳ עם גבינה ועגבנייה, ארזתי הכל ושמתי בתיק.
בדקתי שיש לי בתיק את כל מה שאני צריכה למשך היום, והתבוננתי בשעון שעל ידי.
7:48
הו לא, הו לא!! קיללתי בקול ופחות או יותר רצתי החוצה, משתדלת לא לטרוק את הדלת. האוטובוס יוצא עוד שתי דקות והתחנה נמצאת במרחק חמש דקות הליכה.
רצתי הכי מהר שאני יכולה מבלי להיראות מטורפת, תיקי נחבט בגבי עם כל צעד שלקחתי. כעבור כמה רגעים נגלתה לעיני התחנה, ונשיפת רווחה נפלטה מפי כשראיתי את האוטובוס בדיוק מתקרב לתחנה. הגעתי אליה בדיוק כשהאוטובוס נעצר.
הדלת נפתחה וג׳ו חייך אלי מבפנים. ״שוב מאחרת לולה?״
עדיין מתנשפת, חייכתי אליו ועליתי. ״יש דברים שלעולם לא משתנים,״ עניתי.
ג׳ו צחק וסגר את הדלתות מאחורי והתחיל לנסוע.
לאחר ששילמתי לו הלכתי בזהירות למקום הקבוע בו תמיד התיישבתי, מנסה לא ליפול בדרך על נוסעים אחרים. משהתיישבתי בבטחה, הוצאתי את האוזניות שלי וחיברתי לפלאפון, שמתי אותן באוזני והפעלתי את נגן המוזיקה.
רוב התלמידים באים לבית ספר ברגל או במכונית פרטית, אבל ההליכה מהבית שלי עד לבית ספר לוקחת עשרים דקות, וממש אין לי כוח להליכות ארוכות על הבוקר. חשבתי פעם לקנות לי רכב ולנסוע איתו, אבל אני חוסכת לקולג׳, ומאחר וההורים שלי הבהירו לי שמרגע שאני מסיימת תיכון אני אדון לעצמי, הבנתי שאני צריכה לשמור כל פרוטה. לכן הפתרון הנוח ביותר היה האוטובוס שעבר בתחנה קרובה לביתי ועצר בתחנה ממש בפתח בית הספר שלי, עשר דקות נסיעה סך הכל.
עצמתי עיניים והשענתי את ראשי על זגוגית החלון, נזהרת לא לקבל חבטות מההתזוזות של האוטובוס.
היום הראשון של השנה האחרונה שלי בתיכון. רק עוד עשרה חודשים ואני עפה מהעיר הזאת. אבל קודם בואו נעבור את השנה הזאת ואת מבחני הסיום בשלום.
האוטובוס התקרב לתחנה שלי, ומיהרתי להוריד את האוזניות ולהכניס אותן לתיק. מבעד לחלון ראיתי את גרייס מחכה לי וחיוך נמתח על שפתי. מיהרתי לקום לרדת מהאוטובוס. ״ביי ג׳ו,״
״ביי מתוקה, בהצלחה היום,״ הוא קרא אחרי ונסע משם.
רצתי לעבר גרייס, וכשראתה אותי חייכה ורצה גם היא לכיווני. התנגשנו בחיבוק מכאיב והיא קפצה עלי כמו משוגעת, כמעט מפילה את שתינו לרצפה. צחקנו כמו מטורפות.
״אלוהים, לול, התגעגעתי אליך כל כך. היה משעמם כל החופשה בלעדיך.״
חייכתי למשמע שם החיבה שהיא אימצה לי. גרייס היא הראשונה שהמציאה לי את את השם לולה, ולאחר שזה נדבק וכולם החלו לקרוא לי כך, היא חיפשה משהו חדש בשבילה והתחילה לקרוא לי לול.
נחרתי בבוז. ״כן, אני בטוחה שממש השתעממת בלעדי כשבילית לך בפריז.״ אמא של גרייס לקחה אותה ואת אחותה הקטנה למסע שופינג וכיף בפריז למשך כל החופשה, ולא ראיתי אותה כבר חודשיים.
״צודקת. לא חשבתי עליך אפילו לשנייה,״ היא קרצה לי.
צחקנו ונכנסנו בשערי בית הספר. החצר הייתה מלאה בילדים, מאחר והגשם פסק, והם דיברו זה עם זה והתחבקו וסיפרו סיפורים מהחופשה.
נעצרתי - מה שגרם לגרייס להתקע בי מאחור - והתבוננתי שוב בכולם. הדבר הראשון שקפץ לי לעין היה הצבעים. החולצות של התלבושת הן בצבע שחור, אפור או לבן, ובכל זאת היו ילדים שלבשו בגדים שאינם התלבושת הקבועה. כשהתמקדתי בפרצופים של אותם ילדים, ראיתי שאיני מזהה אותם.
״מי אלה כל האנשים האלה?״ שאלתי את גרייס.
גרייס הסתכלה עלי כאילו נפלתי מהשמיים. ״את צוחקת עליי?? לא שמעת את החדשות? זה היה בכל הערוצים אתמול בערב,״ היא כמעט צעקה עלי.
״על מה את מדברת?״
״אלוהים אדירים, כדור הארץ ללולה. אלה התלמידים של כרסט מרלו. אתמול הבית ספר שלהם נשרף. עם הילדים האלה אני לא אתפלא אם אחד מהם הוא זה שהצית את השרפה. מתנה לכבוד השנה החדשה,״ היא אמרה וניענעה בראשה.
פי נפער לרווחה ובהיתי בה בהלם. כרסט מרלו היה תיכון לעבריינים צעירים. טוב, לא מדוייק. אלה היו ילדים למשפחות עשירות שנפתחו להם תיקים במשטרה או שהיו אמורים להישלח למוסדות לעבריינים צעירים. המשפחות שלהם שלמו הרבה כסף ושיחדו הרבה אנשים כדי למנוע זאת. אף בית ספר לא היה מוכן לקבל אותם בגלל בעיות התנהגות אז ההורים החליטו לפתוח בית ספר חדש שיקבל אותם וידאג לחנך אותם ויטפל בהתנהגות שלהם. עם הזמן הצטרפו לשם עוד תלמידים בעייתיים משכבות שונות בעיר ולאחר מכן גם תלמידים שסבלו מבעיות קשב ולמידה.
״מההתחלה עם יותר פרטים בבקשה,״ אמרתי, עדיין המומה.
גרייס נאנחה. ״מה שאת שומעת. אף אחד לא ידע מה לעשות איתם, מאחר והלימודים מתחילים יום אחרי, אז החליטו שהפתרון הכי טוב יהיה לצרף אותם בינתיים לבית ספר אחר עד שיבנה להם בית ספר חדש. זה כנראה אבל יקח עוד שנה או שנתיים. בהתחלה חשבו לשים אותם בתיכון המחוזי אבל ההורים שלהם עשו הרבה רעש ומחו אז שמו אותם בסוף כאן. בכיתות כאן יש הרבה יותר מקום מאשר בבתי ספר אחרים מאחר ואנחנו לומדים מספר קטן של תלמידים בכיתה. גם חלק מהמורים שלהם ילמדו כאן השנה כי הם צריכים את הכסף. זה פחות או יותר מה שאני יודעת. אבל החלק הכי נורא בכל הסיפור הזה זה שהחארות הקטנים לא יצטרכו ללבוש את התלבושת האחידה בגלל שאין מספיק תלבושות בשביל כולם, וגם אין טעם לייצר להם כי תוך שנה או שנתיים הם יוצאים מפה. אבל מה? אנחנו עדיין חייבים לשים אותן! את מאמינה לזה?״
נחרתי בבוז. מתאים לגרייס להתעצבן על הפרט השולי הזה. לא נראה שמפריע לה שאנחנו עומדות ללמוד שנה שלמה עם נערים מסוכנים שחלקם עבריינים.
״אני לא מאמינה שלא שמעתי על זה,״ אמרתי כשחזרנו ללכת לכיון הכניסה לבניין.
״בטח היית עסוקה מדי במרתון ׳האנטומיה של גרי׳. ״
״כבר סיימתי את כל העונות מזמן! אני באמצע מרתון ׳המפץ הגדול׳. זאת אולי הסדרה הכי מצחיקה בכל הזמני-״
קיר קשיח התנגש בי ואני עפתי אחורית ונחתתי בחבטה כואבת על ישבני.
לרגע לא יכולתי לזוז מרוב הכאב באחורי ובידיי, וראשי הסתובב מהמכה שקיבל מההתנגשות. כשהראייה שלי התיישרה, הרמתי את מבטי לראות במה למען השם נתקעתי.
עיניי עקבו אחר רגליים ארוכות שהובילו לגוף רזה שהוביל לחזה שרירי. לא הצלחתי לראות את פניו משום שהשמש שמעליו סינוורה לי אותן, אך הצלחתי לראות ששיערו וגוון עורו כהים.
למשך רגע ארוך הוא פשוט עמד מולי והסתכל עלי מלמעלה, ואז לפתע התכופף וכרע מולי, פניו סנטימטרים ספורים מפני.
נשמתי נעתקה.
עיניו היו בצבע חום כהה, כמעט שחורות. ריסים ארוכים ועבים. גבות עבות שהצלו על עצמות לחיים גבוהות. תווי פניו היו חדים ומסוקסים. שפתיו מלאות אבל לא מאוד, בצורה מושלמת ומזמינה. צבע עורו שזוף מאוד ושיערו כהה כמעט כמו עיניו. הוא היה האדם היפה ביותר שראיתי בחיי. אי אפשר לקרוא לזה אפילו יפה. היה לו מן מראה אפל ומסוכן.
והפנים האפלות והמסוכנות והיפות האלה היו סנטימטרים בודדים מפני.
מפי נפלטה נשיפת תדהמה, ועיניו התכהו.
הוא נשען אפילו יותר קרוב. ״תשימי לב לאן את הולכת בייב,״ קולו מחוספס ועמוק.
ולפני שיכולתי בכלל לעכל מה קורה, הוא תפס בחולצתי ומשך אותי לעמידה. יד חזקה נכרכה סביב גבי והצמידה אותי לחזה רחב ומוצק, ושפתיים חזקות התנגשו בשלי.
הו. אלוהים. אדירים.
יד אחזה בראשי וידו השנייה משכה אותי אליו אפילו יותר קרוב, ושפתיו השתלטו לחלוטין על פי בנשיקה טובענית ואגרסיבית. לשונו חדרה לפי ומצצה את לשוני. קול גניחה והפתעה בקע מגרוני.
ואז פתאום זה נגמר. הוא שיחרר אותי, צעד סביבי והלך.
עמדתי דקה ארוכה, בוהה באוויר ושפתי פשוקות מהלם ונפוחות מהנשיקה.
אצבעותי נגעו בשפתי, כאילו ניסיתי להבין האם זה באמת קרה עכשיו.
הסתובבתי לעבר גרייס, והיא עמדה לידי, עיניה פעורות לרווחה ופיה שמוט בצורת o. מראה של איך שאני הרגשתי. בהינו זו בזו לרגע ואז שתינו הסתובבנו לכיון שאליו הבחור הלך, אך לא היה שום זכר אליו.
לידי שמעתי את גרייס מתחילה לצחוק. ״זאת הולכת להיות שנה מדהימה!״
מצחי התקמט ונגעתי שוב עם אצבעותי בשפתי.
זאת הולכת להיות שנה מחורבנת.

***

30 הצבעות לקבלת הפרק הבא!