לא אשכח (סיפור קצר)

לא אשכח

אני וג׳ייד קריסטל הכרנו בשלישי לתשיעי 1996, ומאז הפכנו לחברים הכי טובים. נכון, זה נשמע נורא קיטשי, בן ובת מכירים, הופכים לחברים טובים, הופכים לזוג והכל טוב ויפה.
אבל הסיפור שלי ושל ג׳ייד קצת שונה ...
אני וג׳ייד הכרנו בפארק שבו שנינו נהגנו לשחק בתור ילדים קטנים - האמהות שלנו עבדו ביחד, ישבו לרכל ובינתיים שני הילדים בני השש חיפשו מה לעשות עם עצמם אז הם שיחקו תופסת. ג׳ייד תמיד הייתה יותר מהירה ממני, כבר מגיל קטן אבל ההבדל הוא שפעם הכחשתי את זה והיום כבר לא.
אני זוכר את חיוך הניצחון שהופיע על פניה שניצחה אותי, ואת הצחוק הקטן שהשמיעה כשהייתי מתעצבן ומאשים את כל העולם בכך שהיא תמיד הייתה מצליחה (אנשים נתקעו בי, היו הרבה שלוליות, העלים מחליקים ... הייתי ממציא הרבה תירוצים בתור ילד, לא בהכרח טובים).
שנים עברו, ואני וג׳ייד הפכנו לחברים הכי טובים, יושבים ביחד בבית הספר, בהפסקות נפרדים כדי להיות עם החברים האחרים שלנו (אחרי הכל היינו בגיל של איכס בנים איכס בנות), אבל בסוף היא תמיד הייתה חוצה את הרחוב ומגיעה לבית שלי. היא בכלל לא הייתה דופקת בדלת - היא נכנסה כאילו זה הבית שלה, ובאיזשהו מקום זה היה הבית שלה. באחד הימים שהיינו בכיתה ו׳, אני חושב, היא לקחה את היד שלי ורשמה עליה ׳איידן וג׳ייד׳, וכששאלתי אותה למה היא עשתה את זה, היא אמרה שזה כדי שאני אזכור תמיד שאנחנו החברים הכי טובים. אמרתי לה שבמקלחת זה ירד, אבל ג׳ייד חכמה ומתוחכמת כתמיד אמרה שמהיד זה נמחק, אבל מהלב לעולם לא.
בכיתה ח׳ ג׳ייד לימדה אותי לגלוש על סקייטבורד והיינו הולכים לאותו פארק ידוע מדי יום.
ואז הגענו לתיכון - הידוע גם בשם סיוט לכל נער מתבגר - שבו תמיד שאלו אותנו אם אנחנו זוג, והיינו עונים שלא כי זה מוזר מדי ואנחנו רק חברים הכי טובים. עד שיום אחד ג׳ייד קבעה להיפגש איתי באותו פארק שהיינו משחקים תמיד ונפגשים לשיחות נפש אחרי בית ספר.
העונה הייתה סתיו, וזה היה בתחילת הלימודים של כיתה י׳. אני זוכר שהיא לבשה את השמלה הצהובה שלה עם הפרחים הלבנים, ושיערה היה אסוף לצמה הדוקה שהגיעה עד אמצע גבה. היא נראתה מאוד יפה באותו יום, העיניים שלה שהיו בצבע דבש חייכו אליי יותר מאשר שפיה חייך. אני ישבתי על ספסל מחכה שתגיד לי מה ההחלטה החשובה שהיא החליטה, וכשהיא התיישבה לידי הרגשתי שהיא קרובה אליי יותר משהיא הייתה אי פעם, אף פעם לא הייתה ביננו קרבה כזאת. ג׳ייד רק הביטה בעיניי, ואני חייב להודות שזה היה מוזר ומאוד לא נוח ואז היא התקרבה אליי אפילו יותר.

״אתה יודע, איידן, חשבתי על זה והם לא טועים.״ היא לחשה באוזני, והרגשתי את הגוף שלי רועד. מי זה הם? מי לא טועים?

״מ-מי?״ אמרתי מגמגם.

היא פלטה צחקוק, היא תמיד צחקקה כשרצתה מישהו או משהו. ״אלה שאומרים שאנחנו צריכים להיות ביחד.״

עיניי נפערו. ״ג׳ייד-״

אבל לפני שהפסקתי להגיד מילה נוספת השפתיים שלה נחו על שלי. תמיד חשבתי שאני ארגיש איזה ניצוץ, איזה התרגשות, איזה רעד אבל זו הייתה נשיקה די מביכה. אני מאמין שג׳ייד חשבה כמוני כי ברגע שהיא התנתקה, היא הביטה בי בבילבול כאילו גם היא ציפתה לאותם ניצוצות ושנינו הבנו שעדיף לנו בתור חברים בלבד.
לחייה של ג׳ייד בערו מבושה, ודמעות עלו בעיניה כאילו היא מצטערת על מה שעשתה. בהתחלה פחדתי שנישקתי כל כך גרוע שגרמתי לה לבכות, אבל אז היא מלמלה
״הרסתי את החברות שלנו, אני מצטערת.״ וברחה בריצה.