הייי כולם:) אני ממש שמחה שמישהו אוהבת את הסיפור שלי , גם עם זה רק קצת אנשים זה ממש משמח אותי, אז תודה אני ♥ממש אשמח עם תכתבו תגובות ותתצביעו
אני מתלבשת בבגדים הגדולים שלי,ומתארגנת לרדת להורים המדכאים והמדוכאים שלי. בדרך לדלת של החדר שלי אני עוצרת מול המראה ומסתכל על עצמי.
הפניים שלי נראות עייפות והעיניים הכחולות אפורות שלי נפוחות כרגיל, השער החלק שלי בצבע שתני מבולגן. אני לובשת קפוצ'ון אפור במידה xxxl וטייץ שחור, ולסיום אולסטר שחור נמוך. אתם בתך חושבים שאני שמנה, שמנה מאוד אבל אני דווקה לא שמנה בכלל, הבגדים הגדולים ובנוסף האוזניות שתמיד דחוקות לי לאוזניים נותנים לי תחושה שאני לבד בעולם שלי, שבו אני יכלה לחשוב כמה שאני רוצה ועל מה שאני רוצה ואף אחד לא מפריעה לי.
אני יוצאת מהחדר שלי ויורדת במדרגות, אמא שלי כרגיל שוכבת על הספא מכורבלת בשמיכה ועל השולחן לידה כוס גדושה ביין אדום, היא נראת מותשת ולא ממש פיכחת ואני תוהה כמה כוסות היא כבר שתתה היום.
”פייג'?" היא מנתקת אותי מהמחשבות המיותרות שלי למציאות. "אמא?" אני עונה לה בטון קר שבו אני נוהגת להשתמש מאז.....
"לאן את הולכת כל כך מוקדם בבוקר?" אני נאנחת, ברור שהיא לא תזכור. "לבית הספר אמא, היום היום הראשון לבית ספר" אני עונה לה ביובש.
"אה" היא אומרת, לא נראת כל כך מתעניינת בעובדה שהבת היחידה שלה מתחילה את השנה האחונה שלה בתיכון.
אני זוכרת שאיתן התחיל את השנה האחרונה שלו,היא כל כך התרגשה שאפשר היה לחשוב שזאת הייתה היא הנערה המתבגרת שהולכת לפגוש את החברים הטובים אחרי חופשה ארוכה. היא אהבה את איתן,אהבה אותו מאוד , זה לא שהיא לא אוהבת אותי אבל הוא תמיד היה הילד המושלם שלה , זה שלא עושה בעיות (או לפחות לא שהיא יודעת אליהם) משיג ציונים טובים ועוזר בבית.
אני לאומתו הייתי הבחירה השנייה שלה הייתי קצת פחות טובה , פחות חכמה ,פחות מתעניינת ופחות נמרצת. ובכל זאת אני פה והוא לא.
אני עוברת את הסלון ונכנסת למטבח. אבא יושב על כיסא ליד השולחן העגול גדול שממוקם במרכז המטבח,הוא יושב עם כוס קפה ביד ובוהה בחלון במבט ריק.
אבא לקח את מותו של איתן פחות קשה, אבל עדיין הוא לא היה אותו אדם שהיה קודם.אף אחד מהמשפחה הזאת לא היה.
כשהוא שם לב שנכנסתי הוא מסובב את הראש שלו עלי ולוקח עוד לגימה מהקפה שלו.
"יום ראשון ללימודים?" הוא שואל נראה קצת יותר מתעניין מאמא.
"כן" אני אומרת בלי טיפת רגש והולכת לכיוון המקרר. "מתרגשת?" עכשיו הוא סובב את הכיסא שלו הצידה והגוף שלו פונה לכיווני. "לא" אני עונה באותו טון קר ופותחת את המקרר להוציא שוקו. נראה שאבא הבין שאני לא ממש מעוניינת לדבר על הנושא, הוא רק נאנח מסובב את הכיסא שלו וחוזר לבהות בלי מטרה. אני מגלגלת את העיניים שלי ומתקדמת לכיוון הדלת.
-
אני מגיעה לבית הספר אחרי הליכה של רבע שעה, הליכה היא הפעילות המועדפת עלי, לי כי אני אוהבת ספורט בכלל לא , אני פשוט מרגישה חופשייה עם האוזניות באוזניים שומעת את המוסיקה שאני אוהבת בפול ווליום , חופשייה כי אני חופשייה לחשוב ולדמיין מה שאני רוצה , אני יכולה לדמיין שיש לי חיים אחרים ולא דפוקים כמו החיים האמיתיים שלי.
נאנחת שאני רואה את השערים הגדולים והמכוערים של המוסד הנורא הזה שאני שונאת כל כך, ואין לי ברירה אלה להיכנס.
אני הולכת במסרון שהאוזניות עדיין באוזניים שלי מנגנות בפול ווליום וחוסמות את כל הרעש מסביב. הכובע שלי מסתיר לי אתת העיניים. מה שכנראה לא היה רעיון טוב כל כך טוב כי כמה שניות אחרי זה אני מתנגשת במשהו קשה. אני לוקחת צעד אחורה אחרי שאני מצליחה לייצב את עצמי, אני מרימה את הראש שלי למעלה והעיניים שלי נפגשות עם עיניים ירוקות מדהימות,גדולות ומעוצבנות. אני בוהה שנייה עד שאני רואה את השפתיים של היצור היפיפה הזה שנתקעתי בו מתחילות לזוז, אבל כל מה אני שומעת זה את קולדפליי שרים. לפי ההבאה של הנער אפשר לראות שהוא כועס, אבל לא החפת לי אני מחזירה לו מבט מעוצבן וקר ולפני שאני עוקפת אותו בלי מבט שני ומתקדמת לכיוון המשרד כדי לאסוף את המערכת שלי.
YOU ARE READING
האחד שהציל אותי
Ficção Adolescenteההורים של פייג' מחליטים לעבור בית מניו יורק ללונג ביץ' שבקליפורניה, לאחר תעונה מצערת שבה איתן אח של פייג' נהרג. לאחר מותו של איתן כל המשפחה משתנה,אמא של פייג' נכנסת לדיכאון,אבא של פייג' כבר לא אדם שמח כמו שנהג להיות ופייג'? פייג' נהיית סגורה,קרה וחו...
