טוב דבר ראשון היי
אני ממש מקווה שתאהבו את הסיפור ואני יותר מאשמח לקבל ביקורת כי אני רוצה להשתפר ואין דרך טובה יותר להשתפר מללמוד מביקורות של אנשים שלא מכירים אותי..
בקרוב גם באנגלית
היא רצה בכל כוחה, הכי מהר שהיא יכלה, ידעה שהיא חייבת לברוח ממנו, אסור שהוא יתפוס אותה.
השיער הג'ינג'י שלה התנפנף מאחוריה ומעט שערות עלו לה מידי פעם על העיניים אבל היא לא נתנה לזה לעצור אותה, היא המשיכה לרוץ כל עוד כוחה בה, אסור שהוא ישיג אותה.
היא יכלה לשמוע את צעדי הריצה הקלילים שלו מאחוריה, בכלל לא רחוקים ממנה, היא ידעה שהוא קרוב אליה ואסור לה להאט, אם היא תאט ואפילו מעט הוא יצליח לתפוס אותה, ואסור שזה יקרה, בשביל זה התאמנה כל כך הרבה, כדי שכשירדפו אחריה היא תדע בדיוק איך לברוח, איך לשמור על הכוחות שלה, איך לא לתת לאף אחד לתפוס אותה.
היא הרגישה את הרגליים שלה נהיות יותר ויותר כבדות, כבר כמעט שעה שהיא רצה ללא הפסקה, אולי אם הייתה יכולה לרוץ לאט יותר היה לה יותר כוח, היא שמעה שהריצה שלו נהית איטית יותר ויותר, היא מצליחה. היא מצליחה לברוח. זה היה קרוב. קרוב מידי.
מחר בטח הרגליים שלי יהיו תפוסות, היא חשבה לעצמה, וידעה שזה הדבר שצריך הכי פחות להטריד אותה כרגע, כי אולי היא הצליחה לברוח הפעם, אבל אם היא לא תפעל נכון, היא לא תצליח לברוח לעד, בסוף יתפסו אותה.
היא חייבת להגיע הביתה, אם אפשר לקרוא למקום הזה בית, אבל לא היה לה שום מקום אחר, היא ידעה שזה רק זמני עד שיגלו איפה הן מתגוררות כרגע, אבל אסור לה לוותר, אסור לה לתת להם להגיע אליה, אליה ואל דון.
היא נכנסה בפראות למקלט, וטרקה מאחוריה את הדלת, זאת לא הייתה הפעם הראשונה שתהתה אם זה היה שווה לה לברוח, אם זה היה נכון.
"איחרת" דון אמרה לה והביטה בה בכעס,
"הם מצאו אותי" ג'סיקה ענתה לה ודון נראתה מבוהלת,
"איך הם מצאו אותנו?" דון שאלה אותה וג'סיקה הרימה את כתפיה בחוסר ידיעה,
"טוב זה לא משנה.. הם ראו אותך נכנסת לכאן?" דון שאלה,
"אני לא חושבת אבל אי אפשר לדעת. אסור לנו להסתכן ולהישאר כאן. אנחנו חייבות ללכת" ג'סיקה אמרה ודון הנהנה בראשה לאות הסכמה,
"נצא היום בשתיים" דון אמרה וג'סיקה הנהנה בראשה בהסכמה.
עברה כבר חצי שנה מאז שהן ברחו, ובאופן מפתיע הן עדיין לא נתפסו, דון ידעה בדיוק איך לשמור עליהן, היא ידעה איך לדאוג שהן לא יימצאו, מאז שהיא קטנה היו אומרים לה שיום אחד היא תהיי מישהי חשובה בזכות היכולות האסטרטגיות היוצאות דופן שלה.
גם מג'סיקה היו בתור ילדה קטנה ציפיות גדולות, היא הייתה חזקה ומהירה יותר מכל שאר הילדים, ביחד הן היו כמעט בלתי מנוצחות.
"מה אם הם גילו איפה אנחנו והם רק מחכים שנצא?" ג'סיקה שאלה,
"אז הם יחכו עד שנצא, אז זה לא ישנה מתי נצא. ואם הם לא פה עדיף שנצא בלילה, כשחשוך. ככה הסיכוי שמישהו יזהה אותנו די נמוך" דון אמרה,
"את חושבת שאנחנו מפורסמות שם בחוץ?" ג'סיקה שאלה את דון,
"את חושבת שכולם מחפשים בחוץ אחרינו? שאנחנו הופענו בחדשות ובעיתונים ודברים כאלה?",
"לא" דון ענתה בביטחון,
"קשה לי להאמין שהם רוצים שהעולם ידע איך שתי בנות קטנות הצליחו להתחמק מהפנימייה שלהם", השיער של דון היה אסוף בצמה סינית עבה.
ג'סיקה התיישבה ודון קלעה גם את שערה לצמה זהה. עכשיו כמעט ולא היה ניתן להבדיל בניהן, חוץ מהבגדים שלבשו.
ג'סיקה לבשה טייץ שחור ארוך וחולצה כחולה צמודה שהחמיאה לה מאוד, ודון לבשה שמלה אדומה קצרה שהדגישה את שערה האדמוני.
"אנחנו צריכות למצוא מקום ללכת אליו" ג'סיקה אמרה לדון והיא חייכה אליה,
"יש לא רחוק מכאן יער, אולי נוכל להתחבא שם לכמה זמן עד שנמצא מקום טוב יותר. הכל עדיף על הכלא הזה" היא ענתה לה.
לפני קצת יותר מחצי שנה הן ישבו בפנימייה ודיברו על כמה שהן שונאות אותה, שהפנימייה היא כמו כלא, כולאים אותן בפנים, לא נותנים להן לצאת, לראות את העולם, לטייל.
הן כבר הכירו את כל הפנימייה לפרטי פרטים, היכן בדיוק נמצא מה, באיזה מקומות יותר כדאי לבלות ובאילו לא, לאיזה אנשים כדאי יותר להתחבר ולאלו לא. הן ידעו שהן לא יכולות להיות שם יותר, שהן חייבות לברוח משם, הן לא יכולות להישאר כלואות אפילו עוד קצת, הן גם ידעו שהסיכויים שהן יצליחו להישאר בחוץ בלי שימצאו אותן הם קטנים אבל לא היה להן אכפת, הן היו חייבות ללכת, הן לא יכלו יותר.
חמש-עשרה שנה הן היו באותו המקום, כמעט ולא השתנה דבר, הן גדלו שם, אבל הן אף פעם לא הרגישו שזה הבית שלהן. אף אחד שם לא אהב אותן, או שלפחות ככה הן הרגישו, ולפעמים תחושה זה מספיק בשביל לדעת שמשהו לא בסדר והן ידעו שלא טוב להן להיות במקום שהן לא הרגישו בו נאהבות, אפילו לא קצת.
אני יודעת שזה די קצר אבל זה רק פיילוט... ויאללה להגיב
YOU ARE READING
Run ~ רוצו
Mystère / Thrillerעברה חצי שנה מאז שדון וג'סיקה, תאומות שננטשו על ידי הוריהן בגיל חודש וחצי, וכשכרגע הן בנות חמש-עשרה, ברחו מהפנימייה שלהן. ולצערן, אבל אולי דווקא לשמחתן, מוצאים אותן. ועכשיו, בגלל שברחו, הן לא יישארו עוד בפנימייה שהיו בה מאז שהן זוכרות את עצמן. הן י...
