הוא מביט מסביב ומוצא את עצמו בין שתי נשים יפיפיות שסועדות עמו בבית האם של אהובתו. "ובכן לשם מה התכנסנו בארוחה חגיגית זו?" קולה נוטף ארסיות ומבהיר בברור שנוכחות ביתה לצד בן זוגה מפריעה לה. חיוך גדול נפרס על פניה של אהובתו אשר אוחזת בכף ידו ומכריזה "אנחנו נישאים". האם מחווירה פנים, מחייכת חיוך מאולץ ומברכת את בתה הנלהבת והבטוחה שחייה ורודים וקסומים אך אינה יודעת מה מסתתר מתחת לאפה.
אימה מבקשת את עזרתו בפינוי הכלים ושניהם קמים אל המטבח עמוסים בצלחות.
כשהמרחק ממנה בטוח אוחזת בידו ומביטה בעיניו בתחינה "לא איתה, רק לא איתה". עיניה מביעות צער ועצבות מה שמזכיר לו את אהובתו שעושה כך עם עיניה כשלא מקבלת את מבוקשה. "את לא יכולה לבקש דבר שכזה ממני." משיב לה בכעס, קולו נוזף ופרצופו זועף. "אני אוהבת אותך" אומרת שוב בתחינה מנסה לשכנע אותו בשנית. עיניו נפתחות בתדהמה ומאיימות לצאת מחוריהן. "את אינך אוהבת אותי, זה לא אפשרי." מניד בראשו מספר פעמים כלא מאמין. היו כמה וכמה פעמים שעיניו התבלבלו וחשבו שהיא היא אהובתו, הדמיון תעתע בו וגרם לו לעשות עמה דברים שאינו מתגאה בהם ואף מתחרט. מנסה לשכנעו שוב ושוב אבל אלו היו נסיונות שב. נפרדים ממנה לשלום וחוזרים לביתם. ההתלבטות היא קשה וקרוב לוודאי שתגרור אחריה השלכות אבל כנות במערכת יחסים היא חשובה וכך צריך להיות. כל אשר על ליבו הוא מספר לה. היא מחזיקה בראשה ופורצת בבכי, גל של דמעות שוטף את פניה ומלכלך אותן באיפור ששמה שעה קודם לכן.
"איני מאמינה.." מלמלה לעצמה שוב ושוב. היא מסתובבת בחדר במעגלים, אוחזת בראשה כעובדת עצות כשהוא משקף חרטה בעיניו הדומעות. בראשו רצות אלפי מחשבות על הפרידה הנוראית שקרבה לבוא. היאהנרגעת מהבכי ונכנסת לחדר שבו אהבו לתנות אהבה, לשכב ולשוחח לאחר יום מפרך בעבודה, החדר שחלקו יחד. היא מוציאה את המזוודה המאובקת שהייתה דחוקה בבוידעם. גופה מתחמם ומבשל את הכעס שעתיד לפרוץ על ארוסה הבוגדני. פותחת את הרוכסנים במהירות וברישול זורקת את הבגדים אל תוך המזוודה. והוא לבינתיים חושב איך פותרים זאת ואם בכלל זוהי אפשרות. הוא אינו בטוח שהיה מסוגל להביט בפרצופה אם הייתה עושה לו דבר שכזה. הוא קם על רגליו והולך אל החדר. חושב שאולי מתכרבלת בצד השמאלי של המיטה, הצד הקבוע שלה, כמו שנהגה לעשות בכל פעם שהיו רבים והוא היה נשכב לצידה וחובק את כל גופה עד שהכעס היה מתפוגג למחרת. אך הפעם הבעיה הזאת נראית בעיה לא מוצא, שאיננה ניתנת לפשרה. עיקש ובטוח הוא הולך לנסות את מזלו. פותח את דלת החדר ועיניו נפתחות לרווחה בעוד ששלה מביעות אדישות. "אז כך זה מסתיים?" קולו מלא תסכול והרגשת הביטחון שצבר עד הגעתו לחדר ירד לטימיון. "כנראה שכן" סיננה מבעד לשיניה. "אני לא מוכן!" הוא צועק לפתע ומקפיץ אותה ממקומה. "לא יכול להיות שנזרוק את כל מה שבנינו בגלל עניין פעוט שכזה." זורק את ידיו לצד גופו בייאוש. היא משליכה את הבגדים האחרונים שנשארו בידה על המזוודה ומתקדמת אליו בצעדים מאיימים. "פעוט!? אם זהו עניין פעוט בשבילך איני רוצה קשר יותר איתך או איתה." עיניה בוחנות את פניו הגורמות לחלחלה לעבור בגופה ולשם כך מתרחקת.
הדלת נטרקת, היא עוזבת והוא נשאר עם חור ריקני בלב שיצר לעצמו.
באותו הלילה, שעה לפני חצות, האם מתקשרת ומודיעה שבתה בבית החולים. הוא מטיח את ראשו בכתף האם כשממלמל ספק לעצמו ספק אליה "-זה באשמתי, הכל באשמתי." האם תומכת בגופו ומניחהו על הכיסא. "מדוע אתה מאשים את עצמך לפני שידעת את נסיבות מותה?" שואלת בבלבול כשמלטפת את ראשו. "זה כלל לא משנה, הכל באשמתי." העובדה לכך שקרה לאהובתו אסון, מפחידה אותו עד עומקי נישמתו שמעדיף שיקבל עליו את המכה. "אינך רוצה לדעת מה קרה?" גרונו מתייבש ושפתיו נשארות אילמות. האם לוקחת את שתיקתו כהסכמה ומספרת "נהג המונית שעלתה לרכבו, ככול הנראה, היה שיכור ונסע במהירות אל התהום. לקח את עצמו, אותה ואת הילד." הוא הרים ראשו והסתכל על עיניה בבלבול לא מבין את כוונתה. האם מגלגלת את עיניה ונאנחת בכבדות "את הילד שנשאה ברחמה."
