אילו רק היה יכול לומר לה עוד פעם אחת לפני ליכתה.. היה שופך את כל אשר על ליבו ומזמר לה את אהבתו העצומה ששוררת בתוכו ומחכה לפרוץ החוצה אל הלא נודע. היא לא נמצאת בכדי לבחור אם לתפוס אותה או לסגת, היא לא נמצאת. לא יכול להתמודד עם הכאב שנפל על ליבו. השמש שוקעת ומותירה מאחוריה שמיים שחורים בעלי נקודות אור קטנות שיובילו את דרכו בין כל הקברים. חברים ומשפחה עומדים מעליו ומתייפחים בכי תמרורים כשכל אחד מנסה לחזק את השני והניסיון כושל כי הכאב יוצא מעורם ומורגש מכל עבר. היא בעלת השיער השחור כפחם כמו של אהובתו מתקדמת אליו ומניחה את ידה על כתפו. הוא מרים את ראשו אליה ובוחן את עיני השקד שמהפנטות אותו ומזכירות לו את אהובתו אשר הייצה שוכבת לחיקו בבקרים וידיו היו מחבקות את כל גופה, בולעות אותה תחת כנפיו המגוננות, היא איננה..
"היא כאן," טופחת עם אגרופה על ליבה "היא כאן, ושם היא תישאר לעולמי עד." עיניו עוקבות אחרי תווי פניה שהזכירו לו את אהובתו היפה שנהגה ללטף את פניו ברוך, לאחר שהייתה נושקת לשפתיו וממלמלת מילות אהבה, היא איננה..
האם מלטפת את פניו בדרך שמערפלת את כל חושיו ולוחשת קרוב לאוזנו "אחכה לך בביתי שנתאבל יחד." כשהיא שמה לב שעיניו מזוגגות וראשו נמצא בעולם אחר, מתקדמת לאט ומסמנת בידה, לכל השאר שזמנם ללכת הגיע, וכמו רועה צאן היא מובילה את העדר בשביל הכוכבים בין כל הקברים. לבדו הוא נשאר, בוכה ומספר על אהבתו שחקוקה בלבו, ממלמל את המילים האחרונות שנשארו בראשו, שואג לשמיים את כאבו ומזמזם את השיר שאהבה.
ימים עוברים והוא עדיין נמצא לצד אהובתו שאבן שיש וכמה מטרים מתחת לאדמה מפרידים ביניהם. ללא שום הסבר או היסוס הוא רוכן אל אבן השיש שעליה חרוט שמה של אהובתו היקרה. נושק ומבטיח שישוב בקרוב ויוצא מבית הקברות אל בית האם. הוא נוהג בחוסר שיכול דעת, אהבתו אליה גוברת מיום ליום והדרך היחידה שמוצא כפתרון היא הפורקן.
האם פותחת בפניו את דלת ביתה ואפשר לראות את החיוך הערמומי שהופיע על שפתיה, את האושר שהרגישה לא הצליחה להסתיר, כי תוך שניות ספורות שהביטו אחד בשניה שפתותיהם התנגשו ובגדיהם מצאו את עצמם בפינת החדר.
למחרת, השמש מציצה מבעד לתריסים ונכנסת בין עיניו. מתהפך על הצד ורואה שלצידו שוכבת אהובתו. חיוך ענק מתפרס על פניו כשחושב שהכל היה סיוט וזה עתה הגיע לסיומו. נצמד אל גבה ונושק לכתפה באהבה ומלטף את הילד שלהם השוכן בבטנה. היא מתעוררת בחיוך חושף שיניים מסתובבת אליו, פנים אל פנים. אחוז בהלה הוא קם מהמיטה מותיר אותה מאחור בהלם כשהאם מפצירה בו לעצור. מתניע את הרכב ומגיע חזרה אל הקבר. "בוגד הייתה בוגד תישאר" נוזף בעצמו ומטיח את ידיו בראשו ושבוכה מול קברה.
שבועות של התנצלויות והתייסרויות. שבועות של צום, וגופו צנום ומלוכלך מאדמת הבוץ שנרטבה מגשמי החורף, שניסו לסלקו, אך הוא עיקש וחסר מנוח נשאר לצד אהובתו. דמעותיו מזמן יבשות ומאגרן הסתיים והוא נותר על יד קברה. חברים ומשפחה מגיעים ומנסים לנחמו ללא הצלחה, מגיעים להוציאו מהאבל והוא אוחז בה צמוד לגופו, לא משחרר. ואף האם גם כן מגיעה לנחמו אבל הוא דוחה אותה ונשאר נאמן לצד קברה, לפחות בפעם האחרונה.
מתייאשים ולא מגיעים יותר, רק הוא ואהובתו. תשוש וחולה נשכב על קברה עד שימים אחרונים מחליטים שזמנו תם וצריך לשכב לצד אהובתו באושר. ושוב הם מגיעים מתייפחים על שני הקברים "בחיים ובמוות, אתם שניים. נשמה של ניתנת להפרדה. כנף אחת שעפה עד קצה השמיים. תנוחו על משכבכם זה לצד זה, נשמות אוהבות." ושוב מפנים את גבם והולכים בשביל הכוכבים בין כל הקברים. ורק היא נותרת אחרונה ובוכה על מות אהובה שמת לצד אהובתו.
