תאליה

ביער

הסתכלתי לאחור כשדמעות זולגות במורד לחיי. אני אתגעגע לגברת בוטס ולזכרונות הטובים המעטים שהיו לי כאן. אחרי הכול אני גרתי כאן כבר מלפני שהכרתי את עצמי.

התחלתי ללכת בכיוון היער , השמש עוד לא שקעה לגמרי , יש לי כמעט חצי שעה כדי למצוא מקום לינה ללילה .
נכנסתי ליער בצעדים חפוזים וחיפשתי עץ מתאים .
אחרי כעשר דקות מצאתי את העץ המושלם . הוא היה עץ גבוה מאוד שענפיו היו דחוסים וצפופים שיסתירו ויחזיקו אותי במשך הלילה .

טיפסתי על העץ והוצאתי את שק השינה שלי וחגורה שחורה עבה , כדי להחזיק אותי . נכנסתי לתוכו וקשרתי מסביבי את החגורה.
חיוך של ניצחון עלה על פניי , הייתי מרוצה מבחירתי בעץ הזה . הרגשתי נוח ובטוח (משהו שלא אופייני ליער) .

אבל במהרה החיוך נעלם מפניי .
אזעקה נשמעה ממרחק , ומישהו שדיבר במגביר קול צעק משהו מטושטש .
ניסיתי להבין את מה שאומרים .
לא הבנתי אך ידעתי שזה בגללי.

בהיתי באוויר הריק וחשבתי בשקט.

מחר אני הולכת לעיר ומסדרת את עצמי, אני צריכה לתכנן את צעדי הבאים מבלי שיזהו אותי . המשטרה בטח תתחיל לחפש אחרי . אני צריכה למצוא סידור.
אחרי כחמש דקות האזעקה נפסקה והיה הזמן לישון , התכרבלתי בתוך שק השינה ועצמתי את עיניי, נזכרתי בקטניס ממשחקי הרעב ואיך היא ישנה על עץ במשך שבועיים . הרגשתי כמוה עכשיו אבל בצורה שונה לחלוטין.

אחרי זמן מה של בהייה ממושכת באוויר , ידעתי שאין סיכוי שאישן עכשיו, אז פשוט שכבתי שם כמו בול עץ והשינה התגנבה אליי אט-אט.

*****

בשינתי ראיתי את גברת בוטס יושבת במשרדה ומסתכלת על פיסת נייר בידה.

המכתב שלי.

היא שמה אותו על השולחן וקמה בעצבנות להיסתכל על היער הנשקף מהחלון.

לא הרגשתי בזה , אבל החלום השתנה וראיתי את המכתב שהיה מונח ליד השרשרת :

זה מתקרב

"מה מתקרב? " שאלתי את עצמי בכעס, אני פשוט שונאת את ההרגשה של אי- הבנה .

ניסיתי להיזכר בדמות השחורה שראיתי ובכל פרט קטן שראיתי כשהותקפתי ,אבל הדבר היחיד שנזכרתי בו היה , עיניים לבנות גדולות ופתוחות לרווחה שבהם נשקפה בעתה טהורה.