Double - Harry styles fanfic

Chapter 35

להאזנה - אד שירן (המדהים!) afire love

דאבל. פרק 35.

אם נותנים למישהו את הלב והוא מת, האם הוא לוקח אותו איתו? האם אנחנו מבלים את שארית הנצח עם חור בתוכנו שאי אפשר למלא?
(ג׳ודי פיקו, תשע עשרה דקות.)

בסופו של דבר, כולם הלכו ונשארנו רק אני והן. הן בתוך האדמה, ואני מביטה בהן ומייחלת שיכלנו להתחלף.

השמש כבר לא הייתה חזקה כמו בהתחלה וזה גרם לי לתהות כמה זמן אני עומדת ככה, כמה שעות חלפו מאז שכיסו את הארון שלהן בעפר וחתמו את גורלן לנצח?

קלואי הלכה עם זאין או שזאין הלך עם קלואי, לא ממש הייתי בטוחה איך זה היה. ההורים שלה לא היו בעיר, דבר שלא היה חדש כלל וכלל, ובן דודי ידע טוב יותר מלהשאיר אותה לבד. היא אומנם נראתה חזקה, נראתה שולטת ויציבה, אבל בתוך תוכה היא התפרקה באיטיות וזאין היה מוכן להיות שם כדי לאסוף את החתיכות ולהדביקן.

בנוגע אלי, עדין לא הצלחתי לבכות. לא משנה כמה הבטתי בחלקות האדמה החומה, לא משנה כמה הרהרתי בעובדה שעכשיו הן שם למטה, לא משנה כמה שיחזרתי בראשי שוב ושוב את העיניים שלעולם לא יביטו בי יותר, הדמעות היו חלק נפרד ממני.

כבר לא הרגשתי את הרגליים שלי, בדיוק כמו שלא הרגשתי כל חלק אחר בגוף שלי. יכלתי אומנם לשמוע את הלב פועם אבל האם לב פועם מעיד על חיות? האם אני בכלל חיה?

אולי זה בכלל הפוך. אולי לילי וסבתא עכשיו נקראות בחיים ואילו אנחנו המתים? הן הרי לא מוגבלות, הן יכולות ללכת ולבוא, להיות ולהעלם, אז אולי המתים הם בכלל אנחנו? אנחנו הכבולים לעולם, הכבולים למעשים, לרצונות, לבחירות שלא אנחנו בחרנו?

נשכתי את שפתיי בשנית אבל מלבד דם, אף נוזל אחר לא יצא ממני. העיניים המשיכו להיות יבשות. זה חיזק לי את ההשערה, הרי המתים לא יכולים לבכות. אם כך, אולי אני זו שמתה?

״רוז.״ לא מזיזה את עיניי מהמקום בו הן קבורות, הרגשתי את הנוכחות של נייתן לידי. לא ידעתי שהוא נמצא שם, שהוא צפה בי כל הזמן הזה. ״הגיע הזמן שתלכי הביתה.״

המשכתי להביט באדמה, כאילו מחכה שהן יקומו משם, ״מה הופך אותנו לחיים?״

מופתע, הוא לקח לעצמו כמה רגעים לחשוב על השאלה שלי. יכלתי להרגיש את עיניו חוקרות אותי מכף רגל ועד ראש ולבסוף, הוא חזר להביט באדמה גם כן, ״הכאב. אני חושב שהכאב מבדיל בין המוות לחיים.״