"אלקסיס! אלקסיס!" ליסה צעקה לעברי היא רצה לעברי כששיערה החלק בצבע שחור מתנופף בזמן שהיא רצה. היא רצה כל כך מהר שהיה נדמה לי שהיא הולכת לפגוע במישהו, משהו רע קרה.
"ליסה! מה קרה?" שאלתי מודאגת "זאת ביאטריס...וננסי" היא אמרה מהססת. "אוי לא...בואי מהר" אמרתי ורצתי במסדרון בית הספר לעבר הכיתה שלי.
כשהגעתי ונכנסתי לכיתה, המראה לא היה משמח במיוחד. ננסי השחצנית והמקובלת של הכיתה עמדה מול ביאטריס והכתה בה, דם נטף מאפה של ביאטריס. "וזה יהיה הפעם האחרונה שאת נתקלת בי ככה מכוערת זה מובן?!" היא צעקה לעברה ובעטה ברגלה של ביאטריס, ביאטריס נחתה על הריצפה בכאב. "ננסי!" צרחתי "עזבי אותה!" התקדמתי במהירות לעברה ונעמדתי מולה כשגבי מופנה לעבר ביאטריס ושאר הכיתה שכמובן עמדה ללא מעש וצפתה במחזה המרהיב.
"כמה צפוי" צחקה ננסי וניפנפה בשיערה הבלונדיני והמחומצן," פשוט סרט דרמה..מה אני אומר" היא אמרה וצחקה את צחוקה המגעיל. "אין לך שום זכות להתעלל בה ככה! היא לא עשתה לך כלום!" התקדמתי צעד לעברה "כלום?! כלום?! היא נתקלה בי השמנה הזאת!" "אז מה! זה לא מצדיק את מעשייך....את פשוט בלתי נסבלת!" צעקתי בכעס, ננסי התקדמה לעברי בכעס וצימצה את הקיר הדמיוני שהיה בינינו. "אני מבינה שאת רוצה לחטוף גם אה אלקסיס? " היא אמרה ובחנה את שיערי השטני החלק שהגיעה לי עד השכמות ואת עיני החומות כדבש. "אורסולה,נורה בואו נלך...הן פשוט עלובות כל כך שזה פטתי להישאר כאן ליד המכוערות האלו.....אה ודרך אגב אלקסיס" היא אמרה לפני שפנתה ללכת עם חברותיה "לא חשבת על ללכת לבית יתומים כבר...את לא בלי הורים או משהו?" היא אמרה ושתי חברותיה צחקו שתיהן איתה .
הדם החל לזרום בעורקיי מהר יותר כמו הר געש שעומד להתפוצץ כל רגע,איגרפתי את ידיי כל כך חזק שחשבתי לרגע ששברתי את עצמות ידיי. בלי לחשוב ניתרתי ממקומי ובעטתי בחוזקה ברגלה הימנית של ננסי, היא צרחה בכאב ונפלה לריצפה. "אח!!! מה את עושה לעזעזל?!" היא צרחה, "את מה שמגיע לך!" ירקתי את המילים בחזרה אליה.
לפתע מריאנה המנהלת ולוסינדה המורה שלנו נכנסו, "מה קורה כאן?!" צעקה בבהלה המנהלת כשהבחינה בננסי ששוכבת על הריצפה בכאב וביאטריס מכוסה בדם מאפה,"והנה הצרות מתחילות..." מילמלתי לעצמי בייאוש.
ההליכה לחדרה של המנהלת עברה בשתיקה מפחידה אך לא להרבה זמן "אלקסיס...אני מאוכזבת ממך" אמרה לי לוסינדה והםיגה את השתיקה,לפתע הרגשתי צביטה כואבת בליבי. לשמוע שלוסינדה מאוכזבת ממני היה הדבר האחרון שרציתי לשמוע,"לוסינדה...אני מצטערת" אמרתי ועצרתי במקומי נותנת למנהלת לננסי וביאטריס להמשיך בדרכן.
"היא דיברה בפניי כולם על כך שלמה אני לא הולכת לבית יתומים..אף אחד לא יודע שאני גרה רק עם אחותי בלי ההורים שלי שאני לא יודעת איפה הם בכלל" אמרתי והרגשתי שהדמעות בדרכן לצאת,"אני מבינה קאסיה...אבל אלימות היא לא הפיתרון" היא אמרה בקול רך. לוסינדה בשבילי כמו אמא שמעולם לא היתה לי, תמיד הערכתי אותה.
היא תמיד אהבה לקרוא לי בשמי השני,קאסיה. "תקשיבי קאסיה...אני יודעת שזה לא תיזמון מושלם אבל אני צריכה לספר לך מאוד חשוב...ו...אני מקווה שלא תיכעסי עליי" היא אמרה מהססת.
"מה קר לוסינדה?" אמרתי, היא קשרה את שיערה הארוך בצבע שחור עם הגוונים האפורים מה שהעיד שהיא לחוצה.
היא ניגשה אליי והביטה בי בעיניה הכחולות כצבע הים.
"קאסיה...אני...מפסיקה ללמד אתכם ואני עוברת לבית הספר השני שקרוב לכאן..ויבוא להחליף אותי מורה אחר" היא אמרה ומיהרה לסיים את המשפט.
"מה?" התרחקתי ממנה קצת, "אני...אני יודעת זה מפתיע אני מצטערת וזה לא תיזמון טוב אבל...." "לא! אין אבל!" קטעתי אותה.
"את הבטחת! והבטחה זו הבטחה...הבטחת שלא תעזבי אותי ...את כמו אמא בשבילי ...אם תעזבי אני אשאר לבד...לאחותי בכלל לא אכפת ממני היא מתעסקת בכלל בחיי האהבה האישיים שלה..לא אכפת לה!" צעקתי והטחתי את המילים בלוסינדה בכעס.
"קאסיה אני מצטערת ...אבל אני חייבת לעבור. אך עדיין אבוא לכאן לראות מה שלומך" היא אמרה בעצב, "לא...זה בסדר אני אסתדר לבדי" הטחתי את המילים ופניתי ללכת למשרדה של המנהלת.
YOU ARE READING
אהבה בשדה קוצים
Romanceאלקסיס נערה בת 17 אשר מתגוררת בלונדון יחד עם אחותה שלא אכפת לה מכלום חוץ מחייה הפראיים לא שמה לב לחייה של אלקסיס. אלקסיס לא ציפתה שחייה ישתנו מקצה אל הקצה כאשר היא תפגוש את כריסטיאן,המורה שלה להיסטוריה. חודש לאחר שנת הלימודים החדשה,לוסינדה המורה הות...
