אהבה בשדה קוצים

פרק 3

"מה את רוצה??" שאלתי את ננסי בכעס," אני רוצה שתביני שמה שקרה היום לא יעבור בשתיקה,את תקבלי את מה שמגיעה לך !" היא אמרה בכעס והתקדמה לעברי. "מה שמגיע לי??" שאלתי מופתעת "את צריכה לפחד ממני! ומחר תאמיני לי שכל בית הספר ידע שההורים שלך לא רצו בך ולכן את גרה עם אחותך!" היא ירקה בארס.

הרגשתי את הדמעות שרוצות לעלות ולצאת אך עצרתי אותך 'אני לא אתן לה להמשיך לדבר אליי ככה' אמרתי לעצמי. "ומה את? את לא שונה ממני! את בעצמך גרה בלי אמא כי תזכירי לי בבקשה איפה היא?? אה נכון בכלא!" ירקתי בארס, ננסי קיפצה את אגרופיה בכעס "איך...איך...את יודעת?" היא אמרה וחרקה בכעס בשיניה.

"בדיוק מאותו מקום שאת יודעת ננסי, מלוסינדה, לא רק בשבילך היא היתה כמו אמא ננסי" אמרתי בעצב כשנזכרתי שלוסינדה עוזבת. "את פשוט חתיכת..." היא הלכה במהירות לעברי והרימה את ידה הימנית כנראה כדי לסתור לי אך באמצע הדרך ידה נעצרה. "זה מספיק!" אמר בכעס כריסטיאן ושיחרר את ידה של ננסי, "לא הספיק לשתיכן ליום אחד? עכשיו לכו כל אחת לדרכה" הוא אמר והביט בי.

ננסי הביטה בי בכעס ופנתה ללכת אני נשארתי עדיין עומדת שם. "אלקסיס....מההתנהגות שלך קודם לכן הבנתי שאת לא מרוצה מכך שאני אחליף את לוסינדה ואני..." הוא אמר אך ישר קטעתי אותו "לא..הכל בסדר..אני בסדר זה לא אשמתך שלוסינדה עוזבת,ואני מקווה שלא שמעת דבר מהויכוח שלי ושל ננסי" אמרתי בתקווה.

אף אחד בבית הספר לא יודע שאני יתומה מהורים,אף אחד גם לא יודע באמת לאן נעלמו הוריי אפילו לא ננסי ולוסינדה.

"לא...לא שמעתי" הוא אמר והסתובב ללכת, "כריסטיאן" אמרתי הוא עצר והסתובב חזרה אליי "כן?" "תודה" אמרתי בכנות "אין על מה" הוא חייך והלך.

המשך היום עבר לאט מאוד, כמו בכל יום אחותי יצאה לעיסוקיה האישיים עם המחזרים שלה ואני...נשארתי לבד בבית.
לפתע נשמע פעמון הדלת, ניגשתי אל הדלת ופתחתי אותה. בפתח הדלת עמדה ביאטריס ונראתה כועסת מאוד, "אלקסיס!" היא אמרה ונכנסה בכעס לבית סגרתי אחריה את הדלת.

"אני מצטערת ביאטריס שעזבתי אותך ככה מהר אבל לא יכולתי לסבול את זה שמישהו יחליף את לוסינדה!" אמרתי לה בייאוש והיא נרגעה מכיוון שידעה עד כמה הנושא עם לוסינדה רגיש לגבי. "כן..את צודקת אני מצטערת שכעסתי עלייך ככה " היא אמרה וכנות נשמעה בקולה.

"אז מה את חושבת על המורה החדש?" היא שאלה אותי אחרי שהכנתי לשתינו תה. "הוא לעולם לא ייראה בעיני כמורה הראוי להחליף את לוסינדה" אמרתי ולגמתי מהתה. "אני מבינה את הכעס שלך אבל תתני לו צ'אנס...הוא נראה לי טוב לב....וחתיך" היא אמרה וקרצה לעברי.

"אוי ביאטריס תפסיקי! הוא המורה שלנו מעכשיו " אמרתי וגילגלתי את עיניי, "אני יודעת אלקסיס צחקתי...נו באמת מתי כבר תתרגלי להומור שלי?" היא אמרה ושתינו צחקנו. היא צודקת, אני וביאטריס החברות הכי טובות מאז כיתה א'. אני זוכרת את היום הראשון בכיתה א' לא היה לביאטריס עם מי להיות אז ניגשתי אליה והתחלתי שיחה איתה ומשם אנחנו החברות הכי טובות.

יום למחרת היה השיעור הראשון בהיסטוריה עם כריסטיאן,המורה החדש. הוא נכנס לכיתה כששיערו החום כהה נראה מסודר כאילו קם ממזמן, הוא לבש סוודר עם פסים בצבעים שחור כחול ולבש מכנסי עור כהים.
זהו חודש אחרי תחילת השנה וכמובן בלונדון קר מאוד.
כל הכיתה נעמדה על רגליה כשכריסטיאן נכנס לכיתה הוא ניגש אל השולחן שבקדמת הכיתה ובירך אותנו לשלום "בוקר טוב לכם" אמר בקול רך וגברי וחייך לעברנו.

"שמי הוא כריסטיאן סמית,אני מלמד כאן כבר 5 שנים בבית הספר ואני בן 29, אני מורה להיסטוריה ומתמטיקה ומקווה שנסתדר " הוא סיים את דבריו והמשיך ללמד את החומר מהיכן שעצרנו עם לוסינדה.

בסוף השיעור ביאטריס וליסה ניגשנו אליי "נו...מה דעתך עכשיו על המורה החדש?" שאלה אותי ליסה. "אני עדיין מתגעגעת ללוסינדה ורוצה שהיא תחזור....לדעתי הוא צעיר מידי וחסר ניסיון" אמרתי והזעפתי את פניי.

כשנגמר יום הלימודים בדרכי לצאת ממבנה בית הספר מריאנה המנהלת עצרה אותי. "אלקסיס תוכלי לעשות לי טובה בבקשה?" היא שאלה "כן כמובן" אמרתי וחייכתי לעברה.

"במחסן שמתחת למדרגות לוסינדה שכחה את הדפים שלה תוכלי לקחת אותם ולמסור לה אותם?" "כמובן" עניתי והלכתי למחסן.

פתחתי את דלת המחסן נכנסתי וסגרתי אחריי את הדלת מה שבהמשך התברר כטעות איומה. "אוי לא" אמרתי,"הדלת ננעלה" קול מאחורי השלים את דבריי, הסתובבתי וראיתי את כריסטיאן עומד מאחוריי, נהדר...הבן אדם האחרון שרציתי להינעל איתו בחדר אחד.