שמי הוא אליה מרטין. בתור ילדה בת חמש, שראתה קרקס בפעם הראשונה בחייה, הייתי מאוד נרגשת. מהרגע שבו ראיתי את כל המראות המדהימים האלה, את הלוליינים, את החיות, את הפעלולים, מאותו רגע לא הפסקתי לחשוב על הקרקס.
המשכתי ללכת לקרקס שוב ושוב, אף שלהוריי זה קצת נמאס, אבל הם התפשרו על כך בשבילי. הם רק רצו שאני אהיה מאושרת. אמי ואבי היו אנשים נחמדים, אבל הם תמיד חשבו אחרת לגביי.
כשהגעתי לגיל אחת עשרה אמא שלי חשבה שאני צריכה להפסיק להתנהג כמו ילדה קטנה, ולהתחיל להתנהג כמו אישה. היא חשבה שאני צריכה להפסיק את ההליכה לקרקסים, אבל לא יכולתי לקבל את זה. היא החמיאה לי על השיער השחור והעיניים הכחולות שלי, ואמרה שאם אני הייתי רוצה, הייתי יכולה למשוך את כל תשומת הלב מסביב, אם הייתי משקיעה בעצמי יותר.
אבא שלי לעומת זאת, תמך בי בכל דבר שעשיתי. אחרי שהוא ראה שאני מתלהבת מהקרקס, הוא שאל אותי אם אני רוצה להיות באחד. הוא לא התכוון לזה ברצינות, אבל אני מיד עניתי לו שכן, בלי לחשוב. החלטתי לקחת את השאלה שלו ברצינות מוחלטת, ולהצטרף לקרקס הפך בהדרגה לחלום שלי. מאז הוא תמיד אמר לי את אותו משפט: "תאמיני במה שאת רוצה לעשות, ואל תתני לאף אחד להחליט אחרת."
המשפט הזה נשאר חקוק בראשי במשך שנים.
בזמן שהמשכתי ללכת לקרקסים, לאט לאט התחילה גם האהבה שלי לספרים. העולמות השונים שמעולם לא נתקלתי בהם בעבר, הסיפורים של אנשים שלמדתי להכיר, כל אלה גרמו לרצון שלי ללכת לקרקס להתגבר, ולמחשבות שלי לגבי כל דבר בעולם להשתנות. התחלתי לפתח רעיונות משוגעים, לנסות למצוא פתרונות לבעיות, ולנסות אולי לשנות מעט את הסביבה שלי. בכל פעם שסיפרתי רעיונות כאלה להוריי, אמי אמרה לי להתבגר, ואבי תמך בהם.
הכפר שבו נולדתי והמשכתי לחיות בו היה בנוי מבתים מאבן או עץ, המדרכות היו בנויות מלוחות אבן שחוברו אחת לשנייה, והדרך היחידה לעבור למקומות רחוקים הייתה בעזרת סוסים וכרכרות. האווירה בכפר כמעט תמיד הייתה אפרורית והשמיים היו בדרך כלל מעוננים, ללא אור שמש כלל במשך רוב היום.
למעשה, מעולם לא יצאתי מתחומי הכפר.
תמיד תהיתי איך מקומות אחרים נראים, אבל לצערי, היינו משפחה ענייה.
לא היה לנו הרבה כסף, אז הוריי לא רצו לבזבז אותו על רכיבה בכרכרה. אני הרגשתי אשמה שהכרחתי אותם לשלם על הקרקס כל פעם, אבל הם לא התנגדו.
כל הכפר הכיר והעריך את משפחתינו, אז התושבים ניסו לעזור לנו ככל שיכלו.
כשהגעתי לגיל שתיים עשרה, אבי מת ממחלה פתאומית. זה הכניס אותי ואת אמי להלם מוחלט.
לא ישנתי במשך כמה ימים, ובכיתי רוב הזמן. הרגשתי חור ענקי בליבי, שאבי השאיר אחריו.
תחושות עמוקות של בדידות וכאב נכנסו בי. אותו הדבר קרה לאמא שלי.
YOU ARE READING
הקרקס מגיע
Viễn tưởng"תאמיני במה שאת רוצה לעשות, ואל תתני לאף אחד להחליט אחרת." לאליה יש אהבה מוזרה לקרקסים. מאז שהייתה קטנה, היא אהבה קרקסים אהבה עזה, ולא יכלה לעצור את הכמיהה שלה ברצון להיות באחד כזה. אבל היא הייתה לגמרי לבד. אז מה תוכל לעשות ילדה מנודה ללא כישרון בק...
