סודות באחוזת השושנים

פתח דבר

הזמן: סתיו, עבר

המקום: אזור נס ציונה

המנוסה הייתה הכרחית. היא ידעה שאסור לה לעצור − לא אם היא רוצה לחיות. שרירי רגליה התחננו להפסקה. רק לרגע אחד. רק כדי לאגור מעט כוחות.

האישה הצעירה אחזה בגזע עץ שנִקרה בדרכה, בתקווה להסתתר מאחורי ענפיו המסועפים. היא בלעה את רוקה במהירות. לבה השתולל בין צלעותיה. נשימותיה הכבדות היו הצליל היחיד שנשמע מבעד לדממה ששררה בין עצי הפרדס החשוך.

עיניה סקרו את המרחבים האינסופיים של הפרדס האפל, בעודה מנסה להסדיר את נשימתה. מימינה ומשמאלה הכול נראה אותו הדבר. כנראה הלכה לאיבוד למרות שהכירה את השטח היטב.

הערב היא אחרה. לרוב הייתה דייקנית, אך הפעם התעכבה. כשיצאה מדירתה גילתה שקר יותר משחשבה בתחילה. לכן שבה על עקבותיה והצטיידה ברדיד צמר. כעבור שעה קלה − לבושה בשמלה אדומה וצמודה ונעולה בנעלי עקב − הגיעה אל בית האריזה הנטוש. עיניה הציצו בשעון היד שלה. היא הניחה שהחליט לעזוב כשלא הגיעה, אך ליתר ביטחון המתינה עוד כמה דקות.

היא הציתה סיגריה ושאפה כמה שאיפות קצרות ועצבניות. קול פסיעות נשמע מאחוריה. היא השליכה את הסיגריה על הרצפה, דרכה עליה וסבה בחיוך לאחור. הוא לא אהב כשעישנה, אבל ההמתנה הארוכה בקור ובחושך מרטו את עצביה.

הדמות שהגיחה אליה מבין הצללים לא הייתה האיש שלו ציפתה. לאורו הקלוש של הירח זיהתה את פניו. חיוכה נמחק באחת ואצבעותיה תרו אחר צרור המפתחות שלה, כדי שישמש לה כנשק בעת הצורך.

הוא כינה אותה "בוגדת". אחר התקדם לעברה במבט רצחני שהבהיר לה שהגיע במטרה אחת − לחסל אותה.

כשזינקה ממקומה, נפל תיקה הקטן על האדמה. רגליה נשאו אותה הרחק מבית האריזה אל עבר הפרדס הנטוש, בתקווה שדמותה תיבלע בחסות החשיכה. היא רצה מהר, כאילו השטן עצמו דלק בעקבותיה.

היא שמעה את צעדיו רומסים את העשב ואת ענפי העצים הזקנים. הוא היה קרוב.

כעת נראה שסוף סוף הצליחה לחמוק מפניו. היא לא הבחינה בדמותו בין העצים. הייתכן שהחליט לוותר ועזב את המקום, או שמא הוא מסתתר וממתין שתחשוב כי הסכנה חלפה ותצא ממקום מחבואה?

לאן עכשיו? היא ניסתה להבין היכן הפרדס מסתיים והיכן נמצא הכביש המוביל לעיר. מבטה שוטט כה וכה, סוקר את המרחבים העצומים. באפלה הכול נראה אותו הדבר. היא לקחה נשימה עמוקה ונטשה את המקום.

היא פסעה במהירות, עיוורת למחצה בעלטה ונתונה לחסדי הלבנה. כשמעדה על האדמה הקשה נשבר עקב נעלה. היא התרוממה באטיות והחרישה את קולות כאבה. ברכיה דיממו. היא חשקה את שיניה והמשיכה בצליעה אל עבר מה שנראה כמו בית מידות מפואר.