הסתכלתי על כף ידי. בעוד כמה דקות קצרות כל המילים האלה שנחקקו על גופי ייעלמו, ויתחיל יום חדש עם מילים חדשות.
הסתכלתי על כפות הרגליים שלי, המילים הראשונות שאמרתי היום. רובן היו "בוקר טוב" או "מה נשמע?" ולאט לאט השיחות נהיו יותר עמוקות. הסתכלתי במראה על המצח שלי, המילים האחרונות שאמרתי היום. "נתראה" או "ערב טוב".
אהבתי את הדקות האלה שלפני חצות. אהבתי לחוות שוב את היום שעברתי במילים, להיזכר בכל הרגעים שבהם הרגשתי חמימות נחמדה כזו, או הרגעים בהם אמרתי דברים טיפשיים לגמרי. אהבתי לראות איך המילים שלי נעלמות ולא יחזרו.
אהבתי להתבונן על אנשים אחרים, ולקרוא את המילים שהם אמרו במהלך היום. אפשר היה ללמוד כלכך הרבה על אנשים רק מתוך המילים שהם אמרו; על ההתנסחויות שלהם, על המשפחה והאנשים שהם אוהבים, על העבודה, על האופי.
כמובן היו אנשים שהיו מסתתרים; תמיד לובשים בגדים ארוכים, טומנים את פניהם באיזה ספר או עיתון שהם לא באמת היו קוראים, רק כדי להסתיר את המילים שלהם בגלל הפחד והאשמה והשנאה שלהם לגבי המילים שלהם.
ומנגד אליהם - אנשים שהיו מסתובבים בלבוש קצר, אנשים שחיפשו תשומת לב, שרצו שיקראו כל מה שהיה להם להגיד באותו היום, שהיו מאוד גאים בבחירת המילים שלהם.
וכך עבר יום יום, מגוון מילים חדשות בכל יממה שעברה וגם אותן מילים שחוזרות על עצמן בכל 24 שעות.
אבל הייתה ילדה אחת. ילדה אחת שלא היו לה מילים. היא הייתה לבנה, כלכך לבנה, כאילו מעולם לא נגעה בה קרן שמש. היו לה שפתיים אדומות כדם ועצמות לחיים בולטות. העיניים שלה היו עמוקות ומסביבן עיגולים כמעט שחורים. והשיער שלה בלונדיני, כמעט לבן, כמעט מסנוור. והיא תמיד הייתה לבושה באותה כתונת לבנה עם תחרה, יחפה. היא הייתה יושבת, מתבוננת ובוהה, מסתובבת בין האנשים, ממששת ונושמת ומחייכת, לפעמים. ולא היו לה מילים.
אף לא אדם יחיד ידע מיהי, למי היא שייכת, מדוע היא כאן, או אפילו איך קוראים לה, והיא מעולם לא אמרה מילה אחת.
יום אחד היא נעלמה, ובבוקר למחרת כל העיר הייתה מלאה במילים. על הבתים, העצים, השיחים, החנויות, המדרכות, הכבישים, המכוניות. ובשמיים עופפו שלוש מילים גדולות, שחורות וברורות:
"מילים הן כוח."
