הבריחה//מוקפא

פרק 1

״תפסיק!״ קולי נקטע ברגע ששיערי נמשך לאחור ,בעוצמה שלא הייתה מביישת חתול רחוב שנלחם על קערת חלב.
״שש אלכסנדרה..
את יודעת שאני לא אוהב לראות אותך בוכה.״
הלחישה של אבא הרעידה אותי וגרמה לעשרות אלפי שיערות בגופי לסמור.
ניסיתי. באמת שניסיתי להפסיק מהדמעות לזלוג על לחיי שהיו עוד לחות מהלילה הקודם.
אבל לדמעות כבר לא היה שליטה.
גם למצב של אבא לא היה שליטה.
״אבא.. אבא בבקשה תפסיק.. אני לא אעשה זאת יותר! אני רק...״
סטירה השתיקה את תחנוניי ואבא חזר לקולו הנמוך והמצמרר.
״את רק מה אלכסנדרה?
את רק ניסית להרוס את המצלמות שמגנות עלייך שלא תעשי שטיויות בחדרך?!
כמה פעמים אני צריך להסביר לך שכל מה שאני עושה לטובתך?! אה?!״

הוא תפס בכותנת המשי הנעימה שלי.
היא הצליחה להסתיר מספר צלקות שהיו כמובן כתוצאה מהדברים שהוא עושה לטובתי.
הרפתי את גופי ונתתי לו לגרור אותי אל מחוץ לחדרי המפואר.
פאר שאף אחד לא רואה נחשב לפגר מבחינתי.
ואז ראיתי לאן הוא לוקח אותי.
הצרחות המחרידות שלי מילאו את האוויר.
ציפורניי שרטו את הקירות במטרה להאחז בהן.
הבעיטות שלי בגבו של אבא, הפכו ליותר ויותר חזקות.
אך הכל קרה כל כך מהר עד שנפלה עליי ההבנה.

אני נעולה במרתף.
ידיי קשורות לתקרה הנמוכה ועל פי מונחת פיסת סלוטייפס קשיחה.
׳תעצמי עיניים ותחשבי׳.
הריח של העובש הפך את ביטני וכמעט נחנקתי מהקיא שנתקע לי בגרון.
אם אמא הייתה שומעת שאבא גורם לי להקיא היא הייתה לוקחת את החוט של הטלפון וחונקת אותו עד שהיה מתחיל לשיר את כל השיר של דורה בקול גבוה.
המחשבה הזאת גרמה לי לגיחוך מריר.
׳החוט של הטלפון.׳
המרתף זה המקום היחידי בו אבא לא חשב לשים ציתות לטלפון.
למה? כי הוא לא יודע על הטלפון הזה.
זה טלפון מיוחד.
כשהוריי היו בעבודה והייתי חולה או שסיימתי ללמוד מוקדם,הייתי רצה למרתף ומשחקת ״הוקי-טוקי״
עם השכן שלי,אלכס.

אח שלו הגדול ששירת ביחידה מובחרת בצבא נתן לנו אותם.
כסופים,כבדים,עם סוללה חזקה שגם נטענת.
הם היו אלה ששמעו את הריבים שלנו, הצעקות,הבכי,ואת הפעם הראשונה שהוא אמר לי שהוא אוהב אותי.
היינו זוג יפה.
אלכס-ואלכסנדרה.
היינו משתמשים בשפה שהמצאנו ומדמיינים שכל אחד מאיתנו נקלע לשבי.
חולני שחצי מזה הוא המציאות.
׳תתרכזי׳,אמרתי לעצמי כשהדמעות התחילו לרדת.
דמעות נגמרות בכלל?
ניסיתי לעשות את מה שקראתי בספרו של הרלן קובן,המותחן הטוב בעולם.
׳אל תאכזב אותי.׳

פרקי ידיי התהדקו סביב החבל והפעלתי את כל שריריי במאמץ למתוח את החבל עד שיתרחב קצת.
לאחר דקה,הרפתי את ידיי והצלחתי להשחיל אותן מבעד לחבל שניהיה טיפה רופף.
התרוממתי לעמידה מהישיבה הכפופה בה ישבתי,
וגרמתי לראשי להידפק בתקרה,
מה שגרם לראשי לפעום בחוזקה,
ולקרש אחד לצאת ממקומו.
אם אלוהים אוהב אותי הוא יעשה שאבא לא ישמע את זה.
הסרתי את הסלוטייפ משפתיי,שכבר חששתי שקיבלו צורה שטוחה,וזחלתי אל עבר מכונת הכביסה הישנה.
הגעתי למגירת האבקה ובקושי רב הצלחתי לפתוח אותה עד כדי סדק צר.
זה כבר יספיק לידי הדקה להפעיל את המכשיר.
ואכן. כשאשר גיששה את רצפת המגירה,היא נתקלה בחפץ קר וקשה,ואני נפעמתי כששמעתי את קולו של המכשיר הקטן מקרטע.
קשה לי להבחין אם זה מההתרגשות או מהפחד אבל ידי רעדה.
בעזרת אגודלי, הכפתור השמאלי במכשיר נלחץ ואני אמרתי בחצי לחישה חצי צעקה -
" אלכס ?״

לעומתי, אלכס תמיד שמר את המכשיר בחדרו מעל המדף שליד מיטתו ואני הודתי על כך בלבי.
מה הסיכוי שזה לא יעיר אותו בשעה מאוחרת שכזאת?
חששות התגנבו ללבי כשהייתי צריכה ללחוש את שמו בפעם השמינית.
אך חששותי נעלמו ברגע ששמעתי קול רך שואל בשמי.

״אלכסנדרה ?״
לא היה לי זמן לרגשות שהחלו לבקוע.
״אלכס אני צריכה שתקשיב לי.
אני נעולה במרתף ואבא..״

צעדים נשמעו מהמדרגות.
צרחה דקיקה נפלטה מפי וחזרתי במהירות בלתי טבעית לישיבה הכואבת על ברכיי ולחבל שעדיין היה מחובר לתקרה.
הדלת נפתחה בבעיטה.
פניו הזועמות של אבא היו נראות כיאלו אכל את היטלר,השטן,וכל משפחתו.
הרעד בגופי,שהספיק לדעוך, חזר בעוצמה כפולה ובדיוק כשאבא שאל אותי היכן הסלוטייפ שהיה על פי,
נשמעו קולות מהמכשיר במגירה שלא הייתה סגורה עד הסוף.

״אלכסנדרה?״
״אלכסנדרה,את פה?״
״אלכסנדרה תעני,בלי משחקים,אני דואג!״
״אלכסנ..״
קול המתכת נשבר על הקיר גרם לי להתכווץ במקומי.

אבא ניפץ את המכשיר .

---

אחח את עוד תתגעגעי ללשבת על הברכיים במרתף אלכסנדרה..

פרק ראשון יצא לדרך💪

קריאה מהנה (: