Princess girl

פרק 1-היום הראשון ללימודים

אני חייבת להגיד,לדעתי הפרקים הראשונים קצת מפגרים אבל זה רק בשביל שזה יהיה ברור הדמות של אן לורן והסביבה שלה.

התעוררתי מצלילי שעון המעורר שלי שקולה של קייטי פרי התנגן ברקע,השעה הייתה 7:30.כיביתי את השעון,והוצאתי בגדים לבית הספר.חולצת בית ספר לבנה,ג׳ינס תכלת עם קרעים וסנדלי זהב.
התזתי על עצמי קצת מהבושם ולקחתי את תיק בית הספר והתחלתי להכניס לתוכו את הספרים והמחברות להיום.
נשמעו על דלת החדר נקישות ומיד לאחר מכן אמא שלי פתחה את הדלת,היא הייתה מתוקתקת כתמיד.בתור אחת ממעצבות האופנה המובילות בעולם האופנה,היא חייבת.״קדימה מותק,יום ראשון לשנת הלימודים״ היא אמרה ואני חייכתי חיוך קטן,זה היום הראשון של כיתה י׳א.
לאחר שהיא יצאה היא השאירה את הדלת פתוחה,נאנחתי מעצבים וסגרתי את הדלת.אני חייבת פרטיות,כנראה היא לא שמה לב כי בתוך העולם שלה.
הוצאתי את טלפון הנייד מהמטען ונכנסתי לקבוצת הווצאפ שלי וכל החברות,ושלחתי להן הודעה:

אן לורן:בוקר טוב שמנות,יום ראשון לכיתה יא׳💗
סופיה גריפין:בוקר טוב אושר שלי!!💋
אנה ג׳ונסון:בוקר טוב בטטות😴
אמה ווילסון:רק בוקר..על מה הרעש?

גיחכתי מההודעות וחייכתי מההודעה של סופיה,החברה הכי טובה ומדהימה שיש.

לקחתי את האוזניות,חיברתי לטלפון ושמתי אוזנייה רק על אוזן אחת,שמתי את 'sorry' של ג׳סטין והתחלתי לרקוד בזמן שהלכתי למטבח.עוד לא הספקתי להגיע למטבח ואמא שלי צעקה עליי להוריד את האוזנייה ולהפסיק את המוסיקה,״גברת הארפר יעזור לך אם תשמעי קצת מוסיקה להפיג את המתח שלך״ אמרתי לה ברשמיות ולאחר מכן פרצתי בצחוק.
היא הסתירה חיוך ומלמלה ״משוגעת הילדה הזו״ תוך כדי שאכלה עוד קצת מהסלט שלה,אנטואן הטבח הגיש לי את הטוסט דל הקלוריות הרגיל שלי עם סלט בצד.במהלך הארוחה אמא רק דיברה על קולקצית החורף החדשה שעומדת לצאת ועד כמה היא עייפה ולא שאלה אותי גם לא פעם אחת על עצמי או הבית ספר.
אמא סיימה את הסלט שלה,נשקה ללחי ויצאה לעבודה.
לאחר שסיימתי גם אני את ארוחת הבוקר ירדתי במעלית שבסלון לכיוון החניון בשביל לנסוע לבית הספר,ליד הג׳יפ שלי עמד הנהג שבירך אותי לבוקר טוב ונכנס למכונית ואני אחריו למושב האחורי.
התיישבתי והנחתי את התיק לידי,טחבתי את האוזניות לאוזניי והפעלתי את המוסיקה.הפלייליסט עבר שיר אחרי שיר ואז הגיע השיר שגרם לדמעות לעלות בעיניי,השיר שלי ושל אבא.
אבא שלי נפטר לפני כחצי שנה בגלל סרטן הריאות הארור,הוא היה מעשן כבד.דמעות התחילו לרדת על לחיי ולמחוק את האיפור,עצרתי את השיר ומיד תיקנתי את האיפור ההרוס.אבא לא אהב לראות אותי בוכה.
תמיד שהיה רואה אותי בוכה היה מחבק אותי ולוחש ׳גיבורים לא בוכים אן,ואת הגיבורה שלי׳,תמיד עולה בראשי המחשבה אם היה גאה בי עכשיו אבל הלב תמיד נשרט כי אני יודעת שלא.
הוא לא היה גאה בכך שבניתי דמות שאיתה אני מתנהלת,דמות שלא מתקרבת למי שאני,דמות שכולם מכירים אותה בתור ׳אן לורן בראון׳ אבל אף אחד לא מכיר את אן לורן האמיתית.
שהגענו לבית הספר ירדתי מהג׳יפ וכל המבטים הסתובבו לכיווני,מנסים לספוג קצת מהזוהר של הדמות הזו.צעדתי לבית הספר עם התיק על כתף אחת ואוזנייה רק באוזן אחת,ברקע מתנגן ׳ neon lights' של דמי לובאטו.
עברתי את הדלת הלבנה הגדולה של בניין בית הספר וראשים התחילו להסתובב שוב לכיווני.

לקחתי נשימה עמוקה,
שוב אני מתחילה את הלימודים בתור מי שאני לא.
אבל,זה שווה את זה..שווה לחיות בדמות מיוחדת שכזו,למרות כל הסבל;יש יתרונות.