"תחזירי לכאן את המזוודה המזויינת, את לא יכולה ללכת מכאן!" אני צועק בעצבים ומנסה למשוך את המזוודה מידיה.
כבר שמונה חודשים שאנחנו יחד, אני ושי. שמונה חודשים של מערכת יחסים, למרות שבדיעבד, היינו הרבה פחות.
תמיד נהגו לומר שביני ובין שי ישנה אהבה מטורפת,
אהבה מהסרטים.
זה לפחות מה שניסינו לשדר כלפי חוץ.
מתחת לפני השטח -תמיד הרשיתי לעצמי לחטוא ולהיכנס למיטה של אחרת, כשהיחסים היו ביננו מעורערים. אני פשוט ידעתי, והייתי בטוח, שהיא תשב בבית ותחכה לי שאחזור. אולי בגלל זה הרשיתי לעצמי לבגוד בה לעיתים קרובות כל כך.
ראיתי בה החפץ הפרטי שלי -אפשר להשתמש בו מתי כשרק ארצה. ומתי שאני לא - הוא ינוח בבית על המדף ויחכה לשימוש חוזר.
מערכת היחסים שלנו התבססה על שקרים ואכזבות.
אני הולך ושי מחכה. אני מכאיב ושי שותקת.
לא קלטתי מציאות אחרת. לא יכולתי להבין שיש את האפשרות שהיא תקום ותלך. שהיא תברח לי מבין האצבעות של הידיים. אידיוט שכמוני לא חשב עליה כשהוא נכנס בין רגליים של מישהי ללילה 'חד פעמי', כי הוא מודע לכך שבחורה כמו שי יושבת וכוססת ציפורניים בבית. עדיין ממתינה.
אפילו לא כאב לי, ולו במעט, כשהייתי יוצא מבעד לדלת שלנו ונכנס לבין השמיכות מעבר לדלת של מישהי אחרת.
עכשיו אני מרגיש את כל הכאב שלא הרגשתי אז.
אני זוכר אותה משליכה את המזוודה על המיטה בפראות, וזורקת לתוכה כל דבר אפשרי שהיה שייך לה.
הרגשתי כאילו סוטרים לי בפרצוף. כאילו אני צופה בתשדיר של סרט שלא אמור לקרות. זה לא הגיוני.
זה לא קורה לי!
אני לא רוצה ששי תעזוב. לא רוצה שהיא תלך, לא ממני
לא רוצה לראות אותה נכנסת למכונית של מישהו אחר.
מכונית שלא שלי. מישהו שהוא לא אני.
אבל שי כבר לא כאן. הבגדים שלה כבר לא בארון, והחיוך הזוהר על הפנים שלה כבר ממזמן נמחה. היא כבר לא מחכה יותר.
זאת שגרמה לי לאושר מתמשך, בזמן שאני גרמתי לה לסבל אינסופי.
המכונית כבר מזמן פנתה במעלה הרחוב, ועכשיו קיבלתי את האמת בפרצוף; היא לא שייכת לי יותר.
אני הבנתי מה היה לי בידיים, היא הבינה שלא היה לה כלום.
בינתיים אני ממשיך לעמוד בדלת הכניסה שלנו, מתבונן בייאוש ברחוב הריק.
עומד ומחכה. ממתין לה שתחזור.
