Goals

Goals - Chapter 2

Goals – Chapter 2

אחרי רבע שעה שאדם מספר כל דבר שקרה לו בילדות בערך שליח הפיצה דופק על דלת הכניסה. אני מוציאה מהתיק שלי שטר של עשרה דולרים ונותנת לשליח לפני שאדם בכלל מעיז לדבר. "תודה רבה", אני לוקחת ממנו את שתי הפיצות ומורה לאדם להביא לו טיפ. אני הולכת למטבח ופותחת את מגש הפיצה החמה. הריח המשכר גורם לי לרצות לקפוץ על הפיצה ללא מעצורים, בלי שום רצון להיות נחמדה או מנומסת מול אדם. אני מתעשתת על עצמי בנס.

אני שומעת את אדם צוחק ומדבר כמה דקות עם השליח, והקול שלו מוכר לי מעט. אני חושבת שכמעט כל הבנות בבית הספר שלי היו מתקשרות לכל החברות שלהן וצורחות שהן עכשיו עם אדם נלסון החתיך הכי מושלם עלי אדמות ושהיא רוצה לזיין אותו עד שכל מה שיישאר יהיה התלתלים שלו או משהו כזה. אני לא מהבנות האלה, למזלי.

"אמנדה?" הקול שלו ממיס את ליבי. "איפה את?" הוא מצחקק וצועק שהוא לא יודע לאן ללכת כי הבית הזה גדול מדי בשביל שהוא יבין מאיפה מגיע הקול שלי. אחרי חמש דקות בערך, הוא מוצא אותי במטבח. "סוף סוף, אני חושב שעשיתי לעצמי סיור לפני שמצאתי אותך..." הוא צוחק לכמה שניות ואז מוציא חתיכת פיצה ודוחס אותה לפה שלו.

"אני מבין שחיכית לי זה מקסים מצידך, אבל תאכלי כבר נו!" הוא מדבר בפה מלא וגורם לי לצחקק. מעולם לא ראיתי אותו בצורה כזאת. "את גורמת לי להרגיש שמן שאני אוכל עכשיו שני מגשי פיצה, בבקשה..." הוא מעביר לי חתיכת פיצה וממשיך לאכול. "ובבקשה אל תגידי לי שאת מהסתומות האלה שלא מוכנות לאכול ליד בנים כי זה די עלוב".

הקול שלו כבר לא ממיס את הלב שלי ברגע הזה, ואני לא רוצה לדבר איתו עכשיו כל כך. יש הבדל ביני לבין אותן בנות, וחבל שהוא לא מבין את ההבדל הזה. הלוואי אמן שרק נעשה את העבודה הזאת והוא לא יישאר בחיים שלי. אני לא רוצה בן אדם כזה בחיים שלי.

אני מחליטה ללכת לסלון ולאכול תוך כדי צפייה ב"חברים" שזו אחת הסדרות האהובות עליי. אני יודעת שזה כל כך לא מנומס מצידי וסנובי ומגעיל, אבל אני לא אשב ליד בן אדם שיגיד לי דבר כזה. אדם הולך אחריי לכיוון הסלון. מתיישב לידי ומניח את ידו על כתפי הוא מרגיש מאוד בבית.

"אני ממש אוהב את הפרק הזה!" הוא שוב מדבר בפה מלא, וגורם לי לחייך בצורה משונה. "זה הפרק שצ'נדלר אזוק לכיסא ואז-"

"אני לא מכירה את הפרק הזה, אדם", אני מסתכלת על הטלוויזיה ולוקחת את הביס הקטן בעולם מהפיצה. "אז בלי ספוילרים". אני לא מסתכלת עליו, אבל אני בטוחה שהוא מסתכל עליי במבט הכי מוזר בעולם ומנסה להבין למה אני קרה כל כך.

וככה אנחנו יושבים עד שהפרק נגמר. אני סיימתי את הפיצה שלי מזמן, אבל אדם הביא את המגש כדי שאני אוכל עוד קצת. אני לא ילדה קטנה וזה ממש מעליב שהוא מתייחס אליי כמו אחת. זה לא שהוא אחי הגדול והוא צריך לטפל בי כאילו אני גוססת עכשיו או משהו (אני לא מתנגדת).

"טוב נמאס לי", הוא מסתכל עליי ונעמד. "אני לא מבין למה את דוחה אליי. זה בגלל מה שאמרתי במטבח?" הוא מניח את הפיצה על המגש ואז מנגב את השמן מהפיצה על הג'ינס השחור שלו. "את חייבת להבין שלא לוקחים ברצינות שום דבר שאני אומר, בגלל זה אני אומר שטויות!" הוא נושם עמוק לשנייה, כאילו חושב על מה להגיד, וממשיך. "אני לא רציתי להעליב אותך או משהו, אבל אל תתייחסי אליי כאילו אני החרא שלך רק בגלל שנפגעת ממני בלי סיבה".

אני אמורה להגיד משהו, אני יודעת שאני אמורה לדבר. אני רוצה לדבר. אני רוצה לצרוח עליו שהוא בן זונה שהוא בכלל מעיז לדבר אליי ככה, אני רוצה להרביץ לו כל כך חזק שהלסת שלו תצא מהמקום והתלתלים שלו יהיו חלקים. אבל אני לא עושה את זה. אני יושבת, מביטה על הרצפה, ושותקת.

"בואי פשוט נסיים את העבודה המחורבנת הזאת ותעזבי אותי בשקט", הוא הולך לכיוון התיק שלו ומוציא את הספרים והמחברות שלו. "יש לך מחשב שנוכל לכתוב עליו את העבודה?" הוא מסתכל עליי ברכות כאילו הוא לא צרח עליי שנייה לפני כן.

אני לא עונה לו, ועולה למעלה לקחת את המחשב הנייד שלי מהחדר שלי. אני מתפללת שהעבודה הזאת תהיה הדבר הכי מהיר שאעשה בחיים שלי, ולא מאמינה על עצמי שחשבתי שהוא נחמד ככה. אני לא נעלבתי "בלי סיבה", אני לא נעלבתי בכלל. אוף, הלוואי אמן שזה ייגמר כבר.

"טוב תקשיבי אז בעיקרון הכנתי חצי מהעבודה בשיעור אז..." הוא מרים את מבטו אליי ואז נעמד כשהוא רואה אותי מניחה את המחשב. "למה את בוכה? זה בגללי? זה בגללי". הוא מעביר את אגודלו על הלחי שלי ומנגב כמה דמעות שקופות. אני אפילו לא שמתי לב שאני בוכה. אולי כי אני בוכה כל כך הרבה כמו תינוקת בכיינית.

"אני מצטער, את יודעת... אני פשוט לא מכיר אותך אני לא מבין מי את", הוא מביט בעיניי בעצב, ואני לא יודעת מה לעשות בשלב הזה. "בבקשה תביני אותי". אני רוצה לצרוח שאני לא יכולה להבין אותו כמו שהוא לא יכול להבין אותי. אבל אני שוב שותקת ומכחישה שכל העניין קרה בכלל.

"טוב, יש לנו עבודה להכין, לא?" אני מאלצת את החיוך הכי אמיתי שאני יכולה לתת עכשיו, והוא מהנהן, בטוח שהכל כבר בסדר. אולי באמת הכל כבר בסדר. "יש לי שעות שינה להשלים אחרי מרתון חברים של אתמול בלילה, אז בוא נתחיל". אני מביטה בעיניו לרגע והוא מביט אליי חזרה. ולמרות כל מה שקרה, אני נשבעת שרציתי שהרגע הזה יישאר לנצח.

[השיר - Single]

יש לי קצת בעיות עם השכתוב.. אני התחלתי לעבוד באיזה קייטנה שמתישה אותי ממש ואין לי כוח ובכללי אני צריכה לחשוב קצת.. אני אנסה להעלות את הפרק הבא כשיהיו לי לפחות עוד 5 פרקים מוכנים :)