Follow The Nemesis

3

לוסיה הולכת בצעדים קטנים ומהירים, ואני אפילו לא צריך להתאמץ בשביל להשוות את קצב ההליכה שלי אל שלה.
אני מתלבט אם לשאול מדוע היא הייתה כל כך נסערת והפילה את הצלחת מקודם, אבל לבסוף אני מעדיף שלא להתערב. אולי היא סתם מגושמת, או שאולי יש לה את הסיבות שלה.
ואולי עדיף שלא אדע אותם.
"אז, סליחה אם אני שואלת ואולי זה לא לעניין, אבל אפשר לשאול איך קוראים לך?" היא מכחכחת בגרונה, מחליטה להפר את השתיקה ששררה בינינו עד לאותו הרגע פה פצחה את פיה.
כמובן שהשתיקה הזאת לא הפריעה לי בשום אופן, אבל זה נראה שכן. היא הלכה מהר, שיחקה בתלתל משערה והעיפה לעברי מבטים בכל כמה שניות. אני מניח שזה בסדר, והתקרית פשוט גרמה לי פשוט מניח שיש לאנשים מסויימים בעיה עם דממה.
"קלאוס, קלאוס שמיט." אני מחליט להגיד.
בהתחלה חשבתי על כך שהשם שלי יכול להוות כמה בעיות במידה ואחליט להשתמש בו. כי הרי אמא שלי היא גריזלדה, האישה שנהגה להיות מגדת העתידות המפורסמת בעיירה, אבל הצליחה לרפא את בנה ממחלה שאמורה להיות חשוכת מרפא והואשמה בכישוף, ולכן הוציאו אותה להורג.
ואם ידעו שיש לי קשר אליה... זה יכול להיגמר לא טוב.
אבל הגעתי להחלטה שעדיף שאמשיך להשתמש בשם האמיתי שלי. הרי ידוע שחייה האישיים של אמא שלי מעולם לא עניינו אף אחד, מכיוון שהם היו תמיד היו כל כל עסוקים במקצוע שלה ובשמועות עליה. אולי אחי הקטן כן הצליח לעורר בהם מעט עניין, בגלל המחלה הארוכה שתקפה אותו והצורה המהירה והמיוחדת לכאורה בה הצליח גם להירפא ממנה. אבל אף אחד אף פעם לא התעניין יותר מידי בקיומי, וזה היה מעולה מבחינתי.
הייתי רגוע מידי, שקט מידי, רגיל מידי- וזו בדיוק הסיבה למה היה כל כך קל להבריח אותי לקצה השני של הממלכות הגרמניות בלי שתתעורר מהומה.
בנה של המכשפה עדיין חי. והוא בא בשביל לנקום את מותה.

"ש-שם יפה!" היא אומרת, ממהרת להסיט את מבטה משלי ומובילה אותי לאורך מסדרונות ארוכים.
אין לי מה להגיד, אז אני מפנה את מבטי ממנה אל עבר המסדרונות הארוכים; הכל נראה עשוי עץ, על דפנות הקירות מונחות עששיות קטנות שתפקידן לתת אור, והקירות האטומים נותנים למקום אווירה אטומה ואפלה, אפילו שעכשיו שעות הצהריים.
כל כמה מטרים מוצבת דלת אחרת, ואני תוהה עוד כמה זמן אגיע לחדר שלי.
"מאיפה הגעת?" לוסיה מתחילה לדבר שוב. הקול שלה חלש וכמעט קשה לי לשמוע אותו, והעיניים הירוקות שלה מביטות בי בכמעט סקרנות. "אם- אם אפשר לשאול, כמובן. אני לא רוצה לגרום לאדוני להרגיש לא בנוח לנוכח השאלות והסקרנות שלי."
"אהה, הכל בסדר. כשארגיש אי נוחות בצורה מסוימת- אפסיק לדבר. זה יקרה לעיתים קרובות. אבל לבינתיים, אני במצב רוח טוב, ולכן אענה לך. באתי הישר ממלכת פרוסיה." אני אומר לה בקלילות, משלב את ידיי מאחוריי גבי.
"זה רחוק..." היא ממלמלת.
"טוב, זה אכן רחוק. הלכתי את כל המרחק הזה ברגל, ואני עייף. ומשום כך, אשמח אם זאת לא תהיה טריחה בשבילך אם אבקש שתובילי אותי לחדר עכשיו."
"כ-כן אדוני, כמובן! אנחנו בדרך!" היא נשמעת נבוכה, צעדייה נהיים מהירים יותר מרגע לרגע.
אני מטה את ראשי הצידה. גרמתי לה להרגיש לא בנוח?
אחרי כמה שניות מגיע הרגע המיוחל, ושנינו עומדים מול הדלת האחרונה במסדרון של הקומה האחרונה. מבחוץ הבניין לא נראה גדול כל כך, ולכן התפלאתי כאשר ראיתי שלוקח לנו כל כך הרבה זמן להגיע אל הקומה האחרונה.
היא מחטטת בכיסיה במשך כמה רגעים, עד שהוא מוציאה מאחד מהם מפתח ברזל חלוד בצבע נחושת. "בבקשה, אדוני. חדר שלושים ותשע, קומה שלישית. א-אני מקווה שתהנה משהותך כאן."
אני מהנהן לכיוונה, פותח את דלת העץ הכבדה וכמעט בה להיכנס, לפני שאני נזכר במשהו.
"מצטער, לוסיה. הייתי משאיר לך טיפ, במידה והיה לי גרוש מיותר לתת לך. אבל אל תדאגי, אני הולך להחזיר לך אותו בקרוב. ממש בקרוב."
"ז-זה בסדר, אדון שמיט! אתה לא חייב. קודם כל תמצא את עצמך במקום הזה ותמצא עבודה ראויה עד למתי שתחליט לעזוב, או שבאת לחופשה... לא משנה, העיקר שתסתדר קודם."
הדברים שהיא אמרה גורמות לי לתהות אם היא נחמדה ככה לכל האורחים, או שהיא מצפה לטיפ מכובד.
אני מחליט שכדאי שאחשוב על האפשרות הראשונה.
"ובכן, נקווה שזה יקרה בקרוב כמו שאני מצפה שזה יקרה."
היא מחייכת לעברי חצי חיוך. "עכשיו כדאי שלא אטריד את מנוחתך. שיהיה לך לילה טוב, קלאוס שמיט."
משהו בחיוך שלה נראה לי מוכר. הסיכויים שפגשתי בה בעבר הם גבוהים יותר מהרגיל, אבל אני לא רוצה לנסות להיזכר מי היא.
כל עוד אני לא יודע, סימן שהיא לא עשתה לי שום דבר רע שהיא צריכה להיות חרוטה בזכרוני בגללו. וזה כבר טוב, כי אפילו הייתי מרגיש מעט צער אילו הייתי צריך לפגוע בה בצורה כזו או אחרת דרך מסע הנקמה המתוכנן שלי. היא נראת נחמדה. אפילו יותר מידי נחמדה.

"לילה טוב גם לך, גברת לוסיה...?"
"גולד. לוסיה גולד. אתה יכול לקרור לי פשוט לוסיה, אין צורך ברשמיות מיותרת."
אני מהנהן לעברה, ונפרד ממנה בהנפת יד קצרה.
אני סוגר את הדלת, מעיף מבט קצר במקום בו אשהה למשך הזמן הקרוב; קירות האבן היו דיי נמוכים יחסית לחדר ממוצע, ומחיצה מבד מפרידה בין מיטת העץ לשאר חלקי הדירה. זה אפילו נראה דיי מפואר יחסית לחדר שנמצא בפונדק בקצה השני של גרמניה, במיוחד בכפר ממוצע וקטן כמו זה.
אני מניח את תיק העור שלי מעל שולחן עץ נמוך קומה, ובא לפשוט את המעיל שלי, לפני שאני קולט ש-- טוב, אין לי מעיל.
לכל הרוחות, אין לי מעיל!
לא להיכנס לפאניקה, קלאוס. תחשוב בשקט על מה לעשות, ותכין לעצמך רשימה של כל האפשרויות של כל מה שאתה יכול לעשות עכשיו.
קודם כל, תיזכר איפה שמת אותו. למטה, לא? הורדת אותו כשנכנסת למסבאה. יפה, לפחות אתה יודע איפה הוא ויכול לפסול את האפשרות שהוא נאבד. אם הוא למטה, אתה תמיד יכול לרדת שלוש קומות עד שתגיע לשם, לבזבז זמן ולקחת אותו. או שאתה יכול לקוות שאולי לוסיה תביא לך אותו, או שלא, כי אמרת שאתה הולך לישון עכשיו. נכון שכל תוכנית הנקמה שלך בתוך הכיס הקדמי של הג'קט, ושאם היא תיפול או שהגבר שלמטה יחליט לחטט באחד הכיסים בשביל למצוא כסף ובמקום ימצא את זה...
טוב, זה לא יהיה טוב.
האפשרות שנבחרה; לרדת למטה ולקחת את הג'קט לפני שיגלו את כל מה שאתה באמת מתכנן לעשות בעיירה הזאת, יסגירו אותך, ואז לא תוכל לעשות כלום.
אני פותח את הדלת, אפילו שוכח לסגור אותה אחריי מרוב החשש שמישהו ימצא מה יש לי בכיסים. אז אני ממהר לעבור בין כל המסדרונות ולרדת בכל הקומות, עד שאני מגיע לאחר כמה דקות שמרגישות ארוכות לחדר של הלובי. למזלי הרב, אני מגלה שהג'קט נמצא בדיוק באותו המקום שבו השארתי אותו. אני לוקח אותו בזהירות ולובש אותו מעליי, מחטט בכיסים שלי בשביל להיות בטוח שהפתק הכי חשוב עדיין נשאר שם.
אני תוהה לרגע אם להעלות למעלה או להתחיל לעשות את מה שאני צריך לעשות כבר עכשיו, אבל מחליט שקודם כל, כפי שאמרתי ללוסיה, עליי לפני הכל ללכת לנוח מהמסע לפני שהכל יתחיל. אני כנראה אתחיל לפעול מהלילה הזה.
אז אני עולה בחזרה לחדר השינה, נועל אחריי את הדלת ונשכב על המיטה, מביט בתקרת העץ.
כדאי שאנוח שוב, אני חושב לעצמי. אולי אחרי כל מה שאעשה בכמה חודשים הבאים יהיה לי מאוד קשה לישון בלילה.