אני הולכת במסדרון ישר לכיתה כולם כבר יושבים בכיתה איחרתי בחצי שעה.
המורה שלא מפסיקה לחפור על ביום הראשון אך היא עוצרת היא מסתכלת עליי ונאנחת
"שוב פעם מאחרת גברת ליאור "
"שבי ליד בר ".
אני לא מאמינה בטח מישהו צוחק עליי אני רוצה להגיד לה שתלך לחפש אבל היא עוצרת אותי לפני שאני פותחת את הפה "קדימה אין לי כוח לבעיות בתחילת השנה " .
אני מסתובבת ומסתכלת עליו בא לי לתת לו כאפה ולמחוק לו את החיוך המכוער שלו אני מתקדמת לאט לאט אני שומעת את כל הלחשושים כמו "ליאור יושבת ליד בר איך היא הסכימה ?" .
אני יושבת לידו ורואה שהוא בא לפתוח את הפה כדי להגיד משהו אך אני עוצרת אותו לפני ונותנת לו מבט :"שתוק אני ממש לא רוצה לשמוע ממך בכלל " אמרתי לו .
אני שומעת אותו נאנח וכל בשיעור פשוט היית דממה בשולחן רק הנעיצות.של בר בי נתנו לי הרגשה מעצבנת אחרי שעתיים של חפירות ומתח מגעיל החלטתי שהיום הזה פשוט לא בשבילי קפצתי משער .
הגעתי הביתה נכנסתי למיטה ופשוט הרגשתי כמו מישהי שאיבדה את חייה הקודמים הרגשתי שאין לי כלום
והכול זה בגללו אני לא אסלח לו בחיים
ואלו המחשבות שהיו לי לפני שנרדתי ושקעתי בכאב של עצמי .
###
אני יודעת קצר אני לא ממש יודעת אם אתם אוהבות את הסיפור אבל אני אגיד בכל זאת יהיה לי טיול של שלושה ימים ואני לא יכולה לכתוב אז סליחה מראש
