אנג'לינה

פגשתי אותה לראשונה כשהייתי בכיתה ו'.
היא בדיוק עברה לשכונה שלנו מעיר אחרת.
היא הייתה ילדה צנומה ורזה (קצת יותר מידי), עם תווי פנים חלקות ואדישות, חסרות כל הבעה.
היה לה קפוצ'ון שהסתיר חלק מפניה, ועיניים כחולות ועמוקות.
היא בדיוק עברה לכיתה של אחותי טל, הקטנה ממני בשלוש שנים, וטל, בתור אחת הילדות החברותיות בכיתה, התנדבה להזמין אותה אליה, ולהכיר לה קצת את השכונה.
היה בה משהו, בילדה החדשה, כאילו היא מסתירה משהו. למרות מסך האדישות שאפף אותה, היה בה משהו עצוב מאוד.
בעיקר בעיניים, העיניים העמוקות האלה.

היא נכנסה אל ביתנו עם אחותי, ולא אמרה מילה. הן עלו לחדרה של אחותי.
ישר כשראיתי את שתיהן יחד, היה ברור שאין להן משהו במשותף. אחותי הייתה ילדה רועשת, מוקפת חברות ובטוחה בעצמה.
הילדה ההיא הייתה נראית בדיוק ההפך.
התגברתי על הרצון לעלות אחריהן למעלה, אני לא ילדה חטטנית.
'חוץ מזה, זו סתם ילדה'. אמרתי לעצמי.
לאחר חצי שעה בערך, עליתי לחדרי ובדרך עברתי לרגע בחדר של אחותי. ראיתי אותה ואת הילדה יושבות על המיטה ולא ממש מדברות. אחותי הייתה די נבוכה וזזה כל הזמן, והילדה פשוט ישבה באדישות ובהתה בתקרה.
"הכל בסדר כאן?" שאלתי אותן בחיוך.
"כן." אמרה טל, ואז פנתה לילדה "אני הולכת להביא לנו משהו לאכול".
היא יצאה מהחדר ותוך כדי לחשה לי "היא ממש משעממת".
נתתי לאחותי לרדת למטה ופניתי אל הילדה; "היי, אני רוני. איך קוראים לך?"
היא בקושי הרימה אליי מבט כשאמרה "אנג'לינה".
"רוצה לצאת לסיבוב בשכונה?" שאלתי אותה.
"לא" היא ענתה. " תאמיני לי שאני גם לא רוצה להיות פה. או בשום מקום אחר".
התיישבתי לידה.
"תקשיבי, אני יודעת כמה זה קשה לעבור למקום חדש. ואני יכולה להבין-"
"להבין? מה את יכולה להבין?!" היא קטעה אותי במבט ממורמר.
"את לא תביני כלום. את לא יודעת מה עובר עליי. את לא יודעת למה עברתי לפה. אני לא צריכה את החיים האלה. אל תנסי לעודד אותי אפילו. או להבין אותי. כי את לא".
היא אמרה את כל זה בנשימה אחת. נדהמתי ששמעתי את כל זה מילדה בכיתה ג'. לפני שהספקתי להגיב, היא המשיכה; "אה, ודרך אגב, אם אני משעממת את אחותך, אני מוכנה לעוף מפה. לא אני זאת שהזמנתי את עצמי לכאן."
בדיוק כשאמרה את זה טל נכנסה.
אנג'לינה קמה ודחפה אותה הצידה, ויצאה מהחדר.
טל עמדה המומה כולה, ואז התעשתה ואמרה; "ממילא לא היה לי מה לעשות איתה".
יצאתי מהחדר המומה גם, וירדתי למטה.
פתחתי את הדלת, והספקתי לראות את אנג'לינה מתרחקת.
זו הייתה פגישתי הראשונה עם אנג'לינה.
היא באמת הייתה מלאך. רק לקח לי זמן לגלות את זה.

* * *

לאחר פגישתי הראשונה עם אנג'לינה, לא הפסקתי לחשוב עליה. ריחמתי עליה כל כך, למרות שבעצמי לא הבנתי למה.
בשכונה לא ראיתי אותה, היא גרה די רחוק מאיתנו, ולא הייתה יוצאת הרבה.
מידי פעם הייתי שואלת את אחותי "מה עם אנג'לינה?" "למה את לא מזמינה את אנג'לינה?" וכל פעם אחותי ענתה את אותה תשובה: "מה יש לי לעשות איתה?!".
כשהתעניינתי מה המצב של אנג'לינה בכיתה, אחותי ענתה שהיא מאוד שקטה ומסתגרת, לא מנסה לתקשר עם אף אחד.
כאב לי עליה. היא המשיכה לסקרן אותי הרבה זמן.