פרק 1: שנאה
(***)
אני חשה בכך שזוג ידיים של גבר נושאות אותי, אני מודעת כמעט לכל מה שמתרחש מסביבי אך הבעיה היא שכלום לא מתרחש. אני שומעת רחש של סוליות גומי שמתחכחות באספלט כאשר הגבר שנושא אותי רץ אל עבר ביער.
אני מנסה להשכיח ממני את השרפה שמתחוללת בתוכי אך מתקשה כיוון שאיך אפשר להשכיח את ההרגשה ששורפים אותך ואת הופכת לאבק חסר משמעות? הכאב מפלח את כל גופי, מקצות אצבעותיי ועד לכל שערת ראשי. אני מזהה את הצורך שלי לצרוח ולהתפתל מכאב אך איני יכולה לעשות זאת כיוון שהכאב עצמו מונע ממני לתפקד.
כל חיי עוברים ברגע אחד למול עיני, מהרגע שבו נולדתי ועד לרגע האחרון שלי במכונית. כל שנות הלימוד בבית הספר, המריבות המטופשות עם אחיותיי, האהבות הקצרות, הקשיים, הניצחונות, הכל.
רגלי שעד לפני רגע הייתה שבורה ומנופחת, מתאחה וחוזרת למצבה הרגיל, גבי שהורגש כעל סף, עכשיו חזק יותר מאי פעם. ראשי צלול יותר ויותר והשרפה נרגעת עם כל דקה.
כאשר אני נרגעת אני פותחת את עיני והדבר הראשון שמופיע לנגדי הוא האבק. למען האמת לא ציפיתי לראות עור אנושי דוחה כל כך למולי. אני מתיישרת וכמעט מאבדת את הכרתי בשנית כאשר אני מבחינה בנער או בגבר צעיר עומד בפינת חדר עגום למראה. הנער בעל עינים ירוקות בוהקות, שיער שחור כפחם ועור לבן כסיד. אני חייבת להודות שהוא מאוד מושך ונראה מוכר עד כאב. הבעתו שלווה אך מסוקרנת כאחד. הוא מסקרן אותי ומיד אחרי שהמחשבה הזאת עוברת בראשי, אני מבחינה בגוף אחר בחדר. זה אינו אלא עשן בצורת גוף, אך יש לו את אותן הפנים כמו לנער רק בלי צבעים. אני רואה עוד כמה גופים כאלה מסביבי ולהם פנים של בני משפחתי. זה מפחיד אותי.
לפני שאצרח אני שומעת לחישה "הכל בסדר..?"
זאת לחישה מהוססת מאוד מצידו של הנער.
"לא" אני זורקת לכיוונו את המילה ללא היסוס ומצפה לבלבול או הפתעה אך הוא רק עומד שליו יותר מתמיד." את זוכרת אותי?" הוא שואל בשלוות, ואני מנענעת את ראשי מצד לצד כיוון שתשובתי שלילית. אך מתחרטת בשניה הבאה, כי אני נזכרת בכל הסיפור. אני פוערת את עייני ומהנהנת באיטיות מופרזת- אך הפעם לחיוב.
"אני מצטער מרידיאן, אני כל כך מצטער הצלתי את משפחתך, אני מועמד לגיהינום" הוא מתחיל להתייפח ואני חובקת אותו אל חיקי. האמת בהחלט מרה אך מאז אותו הלילה שהוא נעלם, גם אני התאהבתי בו. בעיניים הירוקות שבהקו כל פעם שהתקרבתי אליהן, בשפתיים המשורטטות, ממש בהכל.
אני חובקת אותו אל חיקי, למרות שהכעס מבעבע בי, על כך שלא הציל את משפחתי אלא רק אותי, על כך שאני ניצלתי, על כך שאני כבר לא אני.
כאשר אנחנו מתנתקים אני משפילה את מבטי,
"אני מצטערת ניקו, אבל אני חושבת שאלך, אל תחפש אותי, כי אתה לא תמצא, תאמין לי" במילים האלה אני עוזבת את הכל, את האהבה שהרגע מצאתי מחדש, את חיי הקודמים, ואת כל מה שאני מכירה.
(***)
לדעתי יצא נורא עמוס לפרולוג שני.... אבל שיהיה. אני ממש עמוסה עקב כך שאני עברתי לחטיבה לכיתה מדעית טכנולוגית.... ומעט קשה לי אבל אני אשתדל בכל כוחי להעלות פרקים בקצב מעט סדיר יותר😐
אוהבת המון💗
הצבעות 10
תגובות 5
YOU ARE READING
The Life Outside-Hebrew
Teen Fictionמרידיאן לילי אמי נייט זה הוא שמה המלא. מרידיאן עוברת תאונת דרכים שבה כל משפחתה נהרגת, היא היחידה שניצלה. כולם מחשיבים אותה לנס רפואי אך אף אחד אינו יודע מה מרידיאן מסתירה. ביום שבו הכל קורה, מרידיאן הופכת למשהו חדש.
