מסכה
אנה אוספת את קרעי בגדיה בידיים רועדות, קפואות. היא מנסה לכסות איתם את גופה, מודעת לכך שזה חסר תועלת; בתוך תוכה היא חשופה, ערומה לעיניי כל. היא מנסה לקום מן הרצפה, לעמוד על רגליה, אך גופה רועד כל כך; היא צונחת ברגליים משוכלות על האספלט הקר, אוספת אל גופה את ברכיה וטומנת את ראשה בין ברכיה, פולטת אנקת כאב. שערה הארוך משתפל בגלים על גבה השפוף. קר לה, היא מפוחדת. בזה הרגע חשה על בשרה את כל הרוע שישנו בעולם. אפילו כך, מכונסת בתוך האפלה השוררת בין ברכיה היא ממשיכה לפקוח את עיניה, בוהה אל האין, חוששת לעצום את עיניה ולשוב אל ההשפלה, הכאב והפחד. אל הבושה האיומה, האשמה החונקת. שפתיה נעות שוב ושוב בתחינת עזרה אילמת, חסרת תקווה.
היא לבד.לגמרי לבד בעולם הזה.
ומעבר לכך, זו אשמתה בלבד.
אסור היה לה לעבור בסמטה האפלה והמבודדת הזו בשעת הדמדומים.אסור היה לה ללבוש את הבגדים הצמודים הללו, שהבליטו את גופה. אסור היה לה לפזר את שערה, להניח לרוח לגרום לו לרקד על כתפיה וגופה. אסור היה לה להיוולד יפה. אסור היה לה להתקיים מלכתחילה...
אנה מנסה להניע את גופה שוב ופולטת גניחת כאב חלושה. כל גופה כואב, צורב; היא חשה בסימנים הכחולים שהותיר עליה הייצור ההוא ביתר שאת, בכל גופה הרועד והמכווץ. גניחת הכאב הופכת ליפחת בכי חנוקה.
ברור לה שהוא לעולם לא יחפוץ בה שוב. והיא כל כך קיוותה, שיום אחד, אולי, עם הזמן...
גיא לא ירצה אותה, והיא לא מסוגלת להאשים אותו. אף אחד אף פעם לא יוכל לאהוב מישהי שחוללה באופן נורא כל כך, שהושחתה ללא תקנה והיא האשמה, היא ורק היא...כעת עליה להתמודד עם ההשלכות.
היא שומעת קול צעדים המתקרבים אליה מן הסמטה האפלה, וממהרת לסגת אל הצללים, להעלם מטווח ראיה, להתפוגג באפלה.הו,כמה שרצתה להתפוגג מן העולם באותה הקלות שבה נבלעה בצללים!
אנה מוצאת את עצמה שוב בתוך אותו כוך אפל, איום. היא שומעת את הד בכייה, הד צרחותיה, קריאתה הנושאת לעזרה, את הצחוק הכבוש של המפלצת... היא ממהרת לכסות את אוזניה בידיה, משתוקקת להשתיק את הקולות שצרחו שוב ושוב הקירות. כתמי דם על הרצפה... כתמי הדם שלה.
הצעדים הולכים ומתקרבים, הולכים ומתקרבים. הפאניקה תוקפת אותה שוב, וגופה רועד חזק יותר. רק שזו לא המפלצת. רק שזה לא אותו יצור איום בעל המסכה הלבנה המגיע כדי להשחית אותה שוב. היא תעשה הכל, הכל, כדי לא לחוות זאת שוב...
הצעדים נעצרים לצידה, מעליה. מישהו רוכן לעברה. היא מתחילה לבכות.
"עזוב אותי, בבקשה," מתחננת, רועדת. יפחות פחד וכאב חונקות את קולה. היא איננה מסוגלת להרים את מבטה; ראשה עדיין מונח בין ברכיה.
