Fifty kinds of waves

פרק שני - פרחה קטנה

היום השני לעבודה. אני מגיעה בשעה שתיים לעבודה, להוטה להתחיל. נותנים לי לתמחר עוד כמה דברים, ואני ממשיכה בעבודה. כשהגעתי אמרתי שלום לכולם, לג׳קלין, לשרה, לאיריס ולאילן.
והפעם גם למיטל, אישתו של אילן.
אני מתקדמת לכיוון סלסילות הצעצועים עם עגלה מלאה בסחורה, ולפתע משהו נתקע בי מצד שמאל.
משמאלי אני רואה את גל, עגלת צעצועים מלאה משל עצמו מובלת על ידו, אשר נכנסה בעגלה שלי.
״שים לב לאן אתה הולך.״ אני מסננת. אני נזכרת במה שקרה מקודם, איך נכנסתי בהתלהבות למשרד וכשיצאתי הוא עמד שם, עם הסיגריה המגולגלת שלו, הבעת לגלוג על פניו.
״היי גל.״ חייכתי אליו בנימוס, אך הוא רק גיחך וגלגל את עיניו, זורק את הסיגריה על הרצפה ואפילו לא טורח לכבות אותה, מיד חוזר אל המחסן.
והנה, שוב, הוא מסתכל עליי באותה הבעה מלגלגת ומגלגל עיניים. דוחף את העגלה שלי בכדי שאזוז.
אני רושפת אוויר בכעס ודוחפת את העגלה שלו בחזרה, העיניים שלו פונות אליי בכעס מוסתר.
״תקשיבי, זמן זה עבודה, תזיזי את התחת שלך.״ הוא אומר ומנסה להזיז אותי שוב, אך אני, בתור הבן אדם העיקש שאני, לא זזה.
״אתה לא תדבר אליי ככה.״ אני מצהירה.
הוא מגחך. ״סליחה הוד מעלתך. עכשיו את יכולה להזיז את העגלה שלך לפני שאני אזיז אותה ואותך?״ הוא אומר בציניות קלה ואז באיום.
אני מופתעת ממנו ומזיזה את העגלה בעצבים, בידיעה שאני צריכה לעבוד איתו עכשיו.
אני מתחילה לסדר את הצעצועים, ושומעת את קולו מדבר אליי מאחוריי גבי, אך אני מתעלמת.
״את צריכה חוצצים או לא? נו, ילדה.״ הוא מגביר את קולו.
״יש לי שם אתה יודע.״ אני מסתובבת אליו בחדות. ״ועד שלא תטרח ללמוד אותו, שזה הדבר המנומס לעשות כשאתה עובד עם מישהו, אני לא אענה לך.״
הוא מופתע, מחייך חיוך קצר ואז חוזר להבעה הקפואה שלו.
״אוקיי, פרחה קטנה. אז את יכולה להגיד לי קודם איך קוראים לך?״ הוא צוחק קלות, מסתכל אליי בחיוך ציני.
הוא קרא לי פרחה. אני נושמת עמוק, מנסה לרסן את עצמי, נתקעתי בעבודה עם בן אדם שיפוטי, ביקורתי ולעגן. אני נאנחת.
״אז לא?״ הוא מוסיף.
״אמרתי לך שאתה לא הולך לדבר אליי ככה.״ אני אומרת לו, בתקווה שיבין איפה טעה.
״אוקיי, אפשר בבקשה לדעת מה השם שלך?״ הוא מגחך שוב, ואיתו גם אני.
״לא התכוונתי למילה הזו, אבל זה גם שיפור.״ אני ממשיכה לסדר את הסלסילות, מתרוממת ולוקחת עוד סחורה כל עשר-חמש עשרה שניות.
״אז?״ הוא לא מבין למה התכוונתי.
״תדבר אליי יפה. תדבר בכבוד. אני לא אחת הידידות שלך, ולא אחת הזונות שלך.״ אני יודעת בדיוק על מה אני מדברת, אני מכירה גברים כמוהו.
אני מסובבת על האצבע גברים כמוהו.
״יפה, יש לך פה אני רואה. יודעת מה? עכשיו אני בטוח שאת פרחה קטנה, בנוסף לזה, אולי קצת ערסית. לא צריך, תביאי חוצצים לעצמך.״ הוא מסתלק במהירות.
אני מרגישה רטט בכיס הג׳ינס שלי, הודעה מופיעה על מסך הנעילה שלי.
׳את פנויה היום?׳ הודעה מדן.
כן, עם העצבים האלו, אני חייבת לפרוק את העצבים שלי.
׳אני אהיה אצלך ברבע לעשר.׳ אני כותבת במהירות. דן מודיע לי ללבוש את סט ההלבשה התחתונה שהוא אוהב, ואני מזכירה לו שאני באה ישר מן העבודה.
׳אז.. את קוצנית היום?׳ הוא שולח, בידיעה שכאשר אני בעבודה אני לא עושה רגליים.
׳אוי תסתום.׳ אני שולחת וצוחקת, פתאום משהו נחבט בראשי.
אני רואה את גל עומד מעליי, מסתכל במבט עצבני.
״סליחה, אבל אסור להיות בפלאפון בחנות.״ הוא מרים גבה אליי.
״אל תעיר לי.״ אני מחזירה את הפלאפון לכיס המכנס וממשיכה בעבודתי.
״אומר את זה לטובתך כפרה.״ אני מסובבת את ראשי, מודיעה לו בתוקף שלא יקרא לי ככה.
הוא שואל למה ואני מסבירה לו שככה אני יודעת במאה אחוז שהוא ערס.
״לא מספיקה שרשרת הזהב, השעון הכסוף ובגדי המותגים שלך, כולל כובע נייק לבן, כדי שאדע שאתה ערס מן המניין? לא תודה. לך תשמע עומר אדם.״ אני מסננת ומתחילה להיגעל מן הבן אדם.
הוא מגלגל עיניים ומשמיע אנחה.
״את הולכת להיות סיוט אה?״ הוא ציני, שנינו יודעים שהעבודה בינינו הולכת להיות סיוט.
״כנראה שתצטרך להתמודד עם זה.״ אני מייבשת אותו ואז שנינו שותקים, אף אחד לא רוצה לשמוע אפילו נשימה מן הבן אדם האחר.

״זה יצטרך להיות מהיר.״ אני אומרת לדן כאשר הוא מחכה לי מתחת לבניין שלו, משלם על המונית שלי, כרגיל.
״למה?״ הוא שואל. הוא טוען שהוא אף פעם לא מקבל אותי למספיק זמן.
״אני צריכה להיות בבית ב11!״ אני מסתובבת אליו בהבעה של ׳תבין אותי.׳
הוא נאנח ותופס במותניי, מקרב אותי אליו ומצמיד אותי לזקפתו ההולכת וגודלת.
אני מניחה את ידיי על עורפו, מקרבת אותו אליי, הוא מצמיד את מותנו אליי קרוב ככל האפשר.
זקפתו מתחככת בי, אני נאנחת, מזיזה את מותני שוב ושוב.
״אולי כדאי שנעלה למעלה.״ הוא לוחש בקול צרוד.
שנינו מיד מתקדמים במעלה המדרגות, דן פותח את הדלת ונועל אותה במהירות. הוא מסתובב אליי ומרים אותי, שתי רגליי עוטפות את גופו במהירות, ואנחנו שועטים אל חדר השינה, מספיקים להתאפק בקושי.
לא עוברות עשר דקות ואני כבר עירומה לחלוטין. דן עם הבוקסר שלו, אך מענה אותי בעזרת לשונו.
אני מרגישה את איבר המין שלי מתכווץ סביב לשונו, אני עומדת להתפוצץ. אני לוחשת את שמו. הוא בתגובה גונח קלות, דן מיד מתרומם ותוך כמה שניות כבר נמצא בתוכי.
הכיף האמיתי מתחיל אז, ואני מאבדת את עצמי שם, שוכחת מהכל, משחררת את כל העצבים שהיו בי. אני גונחת, שוכחת מהכל. בדיוק כמו שרציתי.

ברבע ל23:00, שנינו גמורים מעייפות. אני מתלבשת באיטיות ומנסה לא לגרום לרגליים שלי להתחכך אחת בשנייה, אני הרי במילא בקושי מצליחה ללכת.
ליהי שולחת הודעה לדן ודן מודיע לי במהירות שחברה שלו תהיה אצלו עוד פחות מעשר דקות. אנו מזמינים מונית ודן מחכה איתי למטה, נותן לי כסף למונית. הוא לא מוכן שאלך ברגל, ועד עכשיו לא היה לי כסף, רק התחלתי לעבוד.
המונית מגיעה ואני מיד עולה עליה, דן אומר לנהג את הכתובת שלי ואני מנשקת אותו במהירות. דן מזהיר אותי כהרגלו שלא ידעו על מה שקורה בינינו.
״אל תדאג, אני יודעת בדיוק מה אני עושה.״ תמיד אני אומרת לו.
לפחות חשבתי שאני יודעת.