שוברת מוסכמות - Breaks The Norm (GirlXGirl)

~ אהבה אחרת ~

"וואו איזה הורסת", שלומי מנופף בידיו כהרגלו להקצין כל דבר. אני מתיישבת בכיסא שלידו וחוגרת. "לאן אנחנו יוצאים בכלל? חשבתי שאין מועדוני גייז בעיר", אני מביטה במראה של האוטו ומסדרת את האודם שלי. "הערסים של העיר לא יקחו לנו את הגאווה מאמי. את פשוט צריכה להתערבב קצת בשביל לדעת מה הולך פה". אני סוגרת את שפתיי זו בזו, האודם מחמיא לי. "אז יש מועדונים?", עיניי מוסתות כעת אליו. הוא מחייך את החיוך הערמומי שלו "למועדונים עוד לא הגענו, אבל יש ליינים של מסיבות. כל פעם במקום אחר, את צריכה להיות מקושרת בשביל לדעת מתי המסיבה הבאה".

אני משחררת האנחה, "אל תדאגי אמי, בשביל זה יש לך אותי. שאני אסיים איתך את תהיי המרימה של אילת". הוא נועל את האוטו ומתקדם לעברי. כשאנחנו הולכים לאורך השביל אני מבחינה שגם הוא נועל עקבים. *וואו הוא הולך איתם יותר טוב מהרבה בנות שראיתי* אנחנו מגיעים לוילה לאחר הליכה קצרה. הוא מצלצל בפעמון של השער ומאבטח מקבל את פנינו, מכניס אותנו בלי בעיות.

אנחנו צועדים לאט לכיוון הבריכה, שלומי סורק את האזור - מחפש מטרות. לבסוף הוא מוביל אותי לקבוצה שיושבת בספות שליד הבריכה. נרגילה וכמה בקבוקי וודקה במרכז השולחן. "תכירו, אמילי. היא רק עכשיו גילתה את היופי בצד הנשי אז תקבלו אותה יפה", הוא מציג אותי ומכין שני שאטים. "היי אני אנה" מישהי עם שיער קצר צבוע לבלונד מחייכת אליי. אני מחייכת חזרה ומרימה שאט. אחרי כמה שאטים, שאכטות ומשפטי פתיחה גרועים של אנה שמנסה להזרים אותי, שלומי סוף סוף מבין את הרמז "אמילי בואי יש לי חשק לרקוד", הוא מציל אותי.

תופס בידי ומוביל אותי אל תוך הבית, הסלון חשוך ורק אור מהחצר מאיר אותו. מוזיקה חזקה נשמעת ברמקולים, הולמת באוזניי. גל ריח חזק של סיגריות ואלכוהול מגיע אל אפי. אני רוקדת עם שלומי עד שבחור מצטרף אלינו ונצמד אליו. "אני הולכת להביא לי שתייה", אני מסמנת לשלומי בראשי. הוא מהנן לעברי ומתחיל לנשק את הבחור. אני מגכחת לעצמי וצועדת לכיוון המטבח.

מבטים רבים נשלחים אליי - בנים, בנות ומה שבניהם. מסתכלים עליי כעל טרף חדש שצריך לצוד. האמת שגם אני סורקת את הנוף, לבנתיים לא מצאתי אף אחת שמוצאת חן בעיניי. בנים? לא בכיוון שלי הערב. אני פותחת את המקרר, מוציאה וודקה ופחית אקסל. "עם זה את מערבבת וודקה? ציפיתי ממך ליותר" ראשי מסתובב בהפתעה "סליחה?". איזבלה מתקרבת אליי ולוקחת את בקבוק הוודקה מידי. "סמכי עליי הכנתי כמה משקאות בחיים.. זה לא העירבוב הכי טוב" היא מוציאה כמה בקבוקים נוספים מהמקרר. *שכחתי שהיא ברמנית* היא מערבבת בכפית את הכוס ומביטה בי בעיניה "תנסי".

אני לוגמת מהמשקה, טעם מתקתק ורענן ממלא את פי "וואו". היא מחייכת אליי חיוך מסופק, "איך זה שאף פעם לא ראיתי אותך במסיבות האלה?". "זאת פעם ראשונה, שלומי הביא אותי בשביל שאני אצא מהבאסה" אני מצביעה בראשי לכיוונו, שלומי מתעלס עם הבחור ממקודם על אחת הספות. היא צוחקת ומנערת בראשה "הוא לא יירגע עד שלא יעבור על כל הבחורים פה", אני צוחקת איתה.

"למה באסה?" היא נשענת על השיש, לוגמת מהמשקה שלה. "סתם" אני מושכת בכתפיי ותופסת בידה, "את באה לרקוד?". חיוך עולה על פניה והיא מושכת אותי איתה. אני שמה לב שהרבה מבטים ננעצים בנו. אנחנו רוקדות ביחד ואני נותנת לעצמי להשתחרר, לאלכוהול להשפיע עליי. הבעיות נעלמות - התחרות, נעמי, רומי, איתן... הכל פשוט מתפוגג בעירבול החושים הזה.

איזבלה מניחה את ידיה על מותניי מקרבת אותי אליה, יידי נחות מסביב לצווארה. עיניה מוצאות את עיניי ואני יכולה להרגיש את המתח שבנינו. שפתיה מתקרבות באטיות, הן כל כך אדומות ומלאות, קוראות לי להתקרב אליהן. כשאני מעיפה מבט שוב בעיניה אני מרגישה שמשהו חסר - אותו צבע כחול עמוק שאני מתרגשת ממנו בכל פעם מחדש. אני מסובבת את ראשי ומשחררת את ידיי בעדינות ממנה. "זה בגלל החברה ההיא?" היא שואלת. אני מהנהנת מרגישה באי נוחות ממלאת אותי. היא מנסה לעלות חיוך קטן על פניה "זה בסדר". אני מוצאת את דרכי החוצה כשעיניי מחפשות את שלומי. ידי עוברת בשערי, תוחבת את קצוות שערותיי אל מאחוריי אוזני.

אני לא מוצאת אותו ומחליטה ללכת ברגל. ההליכה ארוכה, נותנת לי את כל הזמן שצריך בשביל לסדר קצת את הראש.

יום שבת, 18:56.
אני יוצאת מהמקלחת, ריח של שמפו בשערי.
ידיי מגששות בארון מחפשות את הלבוש הכי מחמיא לי *אם רומי מתכוונת לסיים את זה אני לא אתן שזה יהיה לה קל*. אני משקיעה באיפור ושמה בושם, מוכנה מכף רגל ועד ראש. אני יושבת בסלון עם הוריי, מתופפת על ברכיי בעצבנות. רטט מורגש בספה.
רומי: אני פה

רגליי מוצאות את הדרך לחנייה, ראשי עסוק בלהריץ תסריטים על מה היא הולכת להגיד.
"היי" היא מחייכת אליי חיוך קטן ומתחילה לנסוע. אנחנו מעבירות את הנסיעה בשתיקה שלבסוף היא עוצרת במקום שאליו יצאנו בפעם הראשונה. אני חולצת את נעליי ונותנת לכפות רגליי לגעת בחול הרך. "על מה רצית לדבר?" שוברת את השתיקה בנינו. היא מתיישבת על אחד הסלעים, באזור שלא שמתי לב אליו קודם. אני מביטה בה מחכה לתשובה, עיניה מתחמקות מעיניי - מסתכלות על הים.

היא מחזיקה אבן בידה, משחקת בה בעצבנות "אני לא חושבת שכדאי שניהיה ביחד". צביטה צורמת את בטני שאני מעקלת את דבריה. "רצית שנקח את זה לאט, נפרדתי מאיתן. מה עשיתי לא טוב?". היא תופסת בידי, עיניה סוף סוף מופנות אליי מגלות לי את העצב בפניה.

"אמילי ראית מה עשו לי, הוציאו אותי מהארון בכוח. כל יום לשמוע הערות מאנשים, להתמודד עם ההצקות של אוראל. אני לא רוצה שזה יקרה גם לך, הם לא ינוחו עד שידעו עם מי התנשקתי. מאז שיצאת מהתחרות הפפראצי רק חמים עלייך עוד יותר. זה לא לצאת רק בבצפר, זה לצאת לכל המדינה". צריבה מורגשת בגרוני וקולי חנוק "אז אני פשוט אמורה לוותר על כל זה?". היא מורידה את מבטה לחול "אולי עדיף שתחזרי לאיתן", דמעות נופלות מעיניי.

*למה זה צריך להיות כל כך קשה? למה  אסור לי לאהוב? כי זאת בת? אז מה! אהבה זאת אהבה. למה אני צריכה לסבול כי זה לא מה שמקובל במדינה הזאת?!* . שהיא רואה את דמעותיי היא נשברת איתי, ידיה מנגבות את פניי. עיניה הכחולות מסתכלות בעיניי, מאפשרות לי לחזור לנשום. "אני לא יכולה לראות אותך ככה" עיניה עצובות. היא מחבקת אותי אליה ומנשקת את ראשי "שימותו כולם. אני לא מוותרת עלינו".

~ מאחלת לכם חג שמח ושנה טובה - מלאה באהבה ♡ ~