'סטאר' / 'STAR'

פרק 1 - לפני שבע שנים

לבשתי את האוזניות הגדולות והכבדות על ראשי , השיר Jailhouse Rock של אלביס פרסלי החל להתנגן באוזני, אם אמא שלי הייתה יודעת שאני מקשיבה למלך הרוק אנד רול ולא לעוד אחת מלהקות הרוק הכבד האהובות עליה, כנראה הייתה מתהפכת בקברה.
קת'רין ובריאן עזבו למסיבת יום ההולדת העשרים וחמש של חברם סת', נותרתי לבד בדירה הענקית שלהם ויכולתי לעשות את כל מה שרציתי, לכן כיביתי את כל האורות, הורדתי לפחות מאתיים שירים לנגן המוזיקה שלי, את כולם אמא שלי הייתה אומרת לי למחוק ולהשמיד אילו הייתה מודעת לכך שאני מקשיבה להם, הפעם התמקדתי בשירי רוק אנד רול משנות החמישים ומוזיקת סווינג שהולחנה בעיקר במחצית הראשונה של המאה העשרים. לא בגדתי באמונתי, שום מוזיקת פופ לא נכנסה לנגן הקדוש שלי, עם זאת, רציתי לשנות כיוון, להקשיב למשהו פחות כבר מרוק אלטרנטיבי ומטאל.
עמדתי באמצע החדר שבחצי השנה האחרונה הפך לשלי, לא היו בו הרבה רהיטים, רק מיטה, אוסף הגיטרות שלי, ארון בגדים וכוננית ספרים שהתחיל להתמלא באיטיות. אלוהים, כמה אהבתי לקרוא, מאז שאמא שלי נפטרה בכל יום החזקתי בידי ספר שונה וקראתי כאילו החיים שלי תלויים בכך, יכולתי למות בשקט בידיעה שקראתי כמעט כל קלאסיקה אפשרית שנכתבה אי פעם.
מיקמתי את עצמי באמצע החדר ופצחתי בתנועות ריקוד ה'טוויסט' שהיה כל כך מפורסם אי שם בשנות השישים, הרגשתי מגוחכת להחריד ועם זאת מעולם לא חוויתי תחושת אושר ושחרור כה עילאית ועוצמתית, עצמתי את עיני ונתתי למוזיקה לסחוף אותי למקומות שעדיין לא ביקרתי בהם, הביטוי 'תרקוד כאילו אף אחד לא מסתכל' תפס עבורי משמעות חדשה. למרות המאמצים שהשקעתי בכל תנועה ותנועה הרגשתי קלילה להפליא, גופי ונפשי נגאלו מכל הלחצים שעברתי בתקופה האחרונה. הסתובבתי סביב עצמי, קפצתי לצדדים שונים, נתתי את ההופעה של חיי לקהל הבלתי נראה שהקיף אותי והבטחתי לעצמי שאני הולכת להירשם לשיעורי ריקוד מהסוג הזה ואולי יום אחר אפילו אתחרה בתחרויות ריקוד בתחום, זה היה מעצבן את אמא, אבל אותי זה העשיר מבחינה רוחנית ופיזית, נהניתי כמו שלא נהניתי הרבה זמן. השירים חלפו אחד אחר השני וטיפות זיעה קטנות החלו לזלוג במורד עורי ונפלו על רצפת הפרקט החלקה.
איפה המוזיקה הזאת הייתה כל חיי? מדוע לעולם לא הרשתי לעצמי לקחת פסק זמן בכל יום ולא הקדשתי לעצמי חצי שעה או שעה של ריקודים? זאת חתיכת פעילות אירובית, במיוחד כשבחוץ מעל לשלושים מעלות חום.
התחלתי לזמזם את Johnny B. Goode ושמתי לעצמי מטרה תוך כדי הריקוד, ללמוד לנגן את הלחן של השיר על הפסנתר, מה שהצריך ממני לבקש רשות מבריאן וקת'רין למקם את 'יוהן', פסנתר הכנף השחור שלי, בסלון שלהם. ידעתי שזאת הולכת להיות משימה לא קלה במיוחד, עם זאת, עבר יותר מדי זמן מאז הפעם האחרונה שבה האצבעות שלי רקדו על הקלידים השחוקים של יוהן, המוזיקה חסרה לי יותר מדי, יותר משהייתי מוכנה להודות. אנמק את הבקשה בלי בכך שאני צריכה להתאמן לקראת מבחני הקבלה שלי לאוניברסיטת ג'וליארד, אין סיכוי שהם ימנעו ממני זאת, יש להם לב גדול מדי.
מה שכן, השכנים לא יהיו מרוצים במיוחד, הם שונאים רעש, וזה הדבר היחידי שאני טובה בו.
כשסיימתי לדמיין את עצמי מנגנת שירים של צ'אק ברי נכנסתי לטירוף ריקוד הסווינג שלי, שקעתי בו כל כך עמוק שלא שמתי לב שאני מתקרבת אל ארון הבגדים, הרגליים שלי הסתבכו אחת בשנייה ומבלי להספיק לעצור את תסבוכת האיברים שיצרתי הסתחררתי והתנגשתי בלוחות העץ החומים ובידית העגולה. המכה הייתה בהחלט לא נעימה, פלטתי קללה אל האוויר ותפסתי את הכתף הכואבת שלי.