ממש סליחה על העיקוב
הפרק האחרון לא היה לי כתוב ולכן לקח לי הרבה זמן😅
העלתי גם את הפרק הראשון של הסיפור החדש שלי- "ג'ראד".
גם הוא מסופר על זוג בנים (הומואים) אבל הוא יותר בסגנון קומדיה רומנטית וקלילה.
אתם מוזמנים להכנס ולקרוא אותו😘
בכל אופן הנה הפרק האחרון, תהנו ואני מקווה שתאהבו❤
--------------------------------------------
"ראיתי את דאלאס אתמול." לחשתי לאט, עוצם את עיניי ומחכה שיגיב.
"אהמ.." הוא המהם "תמשיך" הפציר בי
"ואת ריילי..." קיווצתי את גבותי, פני קפאו בהבעה חסרת רגש.
"אני רואה שהכדורים לא משפיעים טוב כל כך.."
"הוא עזב- הם עזבו."
"או! מעולה!" קרא דוקטור גרייסון, מתעלם ממבטי הרייקני.
"התהליך שלך כמעט בסיומו! אתה מתמודד עם האשליות שיצרת לך במוח וכשהם יעלמו לגמרי תוכל לצאת." הדוקטור חייך אלי.
"הם הלכו" לחשתי, ראשי מושפל ועיניי מתאמצות להחזיק את הדמעות.
"זה מעולה. אתה הבנת שריילי הוא רק פרי דמיונך"
"הוא אמיתי! וגם דאלאס!" יבבתי בצעקה
"דאלאס היה מטפל מעולה במוסד שלנו, צר לי שנוכחת במותו. לכולם כאב לאחר דום הלב המסוכן שקיבל ונפטר ממנו, אבל לא אתה זה שהרג אותו." הוא קבע עובדה שעיצבנה אותי.
"ריילי הרג אותו. הוא רצח אותו מול העיניים שלי-"
"זה מספיק מרסי!" קרא שוב הדוקטור בקול סמכותי.
"אני לא אראה אותם שוב." דמעותי נפלו.
"א-אני... אני לא אראה אותם עוד.." הפנמתי עכשיו את המשמעות של מילותי. כדאי שאשתוק עכשיו.
"אני לא אראה אותם שוב כי הם הלכו!" לחישתי צורמת, מתחזקת והופכת לצרחה חזקה.
"הם הלכו!! אתה קולט הם הלכו?!" לא ציפיתי לתשובה אבל בכל זאת צרחתי את זה,
הרגשתי צרידות בגרוני ועיניי שרפו מרוב דמעות אבל לא הפסקתי, המשכתי
"דאלאס ברח ממני וריילי הלך ממני! הם שניהם הלכו עכשיו!" קמתי בתנופה מהספה, תנופה כזאת שהפילה אפילו את הספה הגדולה של דוקטור גרייסון.
הרגשתי בליבי כאב, הרגשתי פגוע וממורמר.
נשימותי לא סדירות, אני לא מצליח להבין מה שהולך עכשיו בחדר אבל אני יודע שאני בועט והורס כרגע את שולחן העץ הרחב של דוקטור גרייסון.
מיד לאחר מכן אני מרגיש בידיים חזקות העוטפות אותי, גוררות אותי אחורנית ומרתקים אותי לקיר.
אפי תחוב בקיר המוצק ואני מרגיש שהוא נשבר. הצלחתי לבסוף להזיז את פניי כנגד הקיר, בעוד שהמטפלים מחזיקים בי אני פוגש במבטו של המטפל הראשי, הוא הניד בראשו לעברי, כנראה מאוכזב, "הם הלכו" לחשתי לו "הם הלכו ולא יחזרו"
מבטו צורב את עיניי, הוא הסיט את מבטו ממני
"הם הלכו" מררתי בבכי
"תחברו אותו ל- ECT" שמעתי את המטפל הראשי קורא. שוק חשמלי.
"הם הלכו!!" צרחתי משתמש בכל גרוני,
הרגשתי את הלוע שלי שורף פועם אבל לא הפסקתי לצווח ולהתפתל
"הם הלכו!! הם הלכו!" בכיתי בכי מר וקולי נשבר לאט לאט ונעלם ביחד עם המטפלים שאחיזתם איתנה בי, לא נותנים לי לנשום.
אני יודע שמחברים אותי עכשיו למשטח ברזל קשה, קושרים את ידי ורגלי.
ראייתי מטושטשת ואני לא יכול לראות טוב אבל אני מודע למזרק שדוקר את בשרי, חומר ההרדמה עובד טוב ואני כבר כמעט לא חש בכאב.
"סנרי, הוא לא קיבל טיפול מקדים של חימצון מוח" שמעתי במעורפל את אחד המטפלים פונה אל המטפל הראשי, את תשובתו לא שמעתי.
חוסם העורקים הודק היטב על רגליי, אשר חסם את חדירת סם ההרדמה לאיזור הרגליים.
"תזריקו לו סוקסיניל-כולין"
זיהיתי את החומר, זה סם מרפה-שרירים. משתמשים בחומר זה בציד, על מנת לשתק את החיה, אך היא נשארת ערה ומודעת לחלוטין למה שקורה, ובנוסף יכולה לחוש כאב.
"אין מסכת חמצן!" מישהו קרא, ביחד עם קולו שמעתי צלצולים רמים, רעש נוראי.
"נעשה לו בלי."
"הוא יחנ-" המשפט נקטע.
אלקטרודות הוצמדו לראשי על גבי רקותי, משני צדי המוח. הן היו קרות.
חסם מגומי מונח בתוך פי, דומה לכדור גומי.
התייפחתי וניסיתי לקרוא בשמו של ריילי, ללא הצלחה.
"תן לו 480 וולט"
"זה גבוה מידי!"
"תעשה את זה."
מכות החשמל החלו לזרום במוחי, צורבים אותו.
ניסיתי לצרוח אבל חסם הגומי הקשה עלי. כנראה גם פירכסתי, אני יודע שכל גופי רעד.
שתיי מכות. שלוש מכות. חמש עשרה מכות.
"סנרי חייבים להפסיק!" צעקה יחידה חדרה לתודעתי.
שש עשרה. תשע עשרה. עשרים ואחת.
אני חושב שהתעלפתי, או שאולי מתתי, אבל מהנקודה הזאת אני כבר לא בחדר.
אז ראיתי את דאלאס,
זה לא היה חדר. זה גם לא היה הטבע.
התקרבתי אליו, הוא היה לבדו.
את ריילי לא ראיתי יותר מעולם.
YOU ARE READING
הפרעה- (צוחק מי שצוחק אחרון)
Horror#1 IN HORROR - 2017 BOY×BOY **הסיפור מכיל גסויות, יחסים חד מיניים, אונס, מין אלים, יחסי מין, שפה גסה, אלימות קשה, התעללות ומחלות נפש מורכבות** הסיפור מסופר על שני חולים בהפרעות אישיות קשות, המשפיעות עליהם בצורה קשה ומחרידה. מרסי, בחור כבן 20 שנים לח...
