"האהבה שלי אלייך לא תגמר לעולם. אני כל כך מצטערת על מה שאני עומדת לעשות. אני פשוט לא יכולה להמשיך עם זה יותר. עם השקרים, עם הכאב ועם הזכרונות הנוראיים שלא מוכנים לעזוב אותי.
אתה היית אהבת חיי ואתה תמיד תיהיה. אך יש אנשים בעולם הזה שפשוט לא רצו לאפשר לזה לקרות.
אני תמיד אוהב אותך קאלום. אני ממש מצטערת שזה נגמר ככה.
אני זוכרת את היום הזה שאמרת שאתה אוהב אותי. זה היה מתחת לעץ שלנו, אתה זוכר?.
זה היה בפארק שליד בייתך. הפארק שתמיד הייתי הולכת אליו בלילות כדי לא לשמוע את הצעקות של הוריי. וכל לילה הייתי רואה אותך שם, יושב מתחת לעץ ובוהה באדמה.
השלישי לנובמבר, היום שבו סוף סוף היה לי את האומץ ללכת אלייך ולדבר איתך. רציתי לעשות את זה מהרגע הראשון שראיתי אותך. הכל בך כל כך עניין אותי. צורת הישיבה שלך, המבט שתמיד היה מושפל, המראה שלך.
ביום הזה, הכל השתנה. סוף סוף ראיתי את פנייך והן היו כאלו יפות.
בלילה ההוא, שמעתי את קולך בפעם הראשונה. הוא היה שבור.
המבט שלך הראה כאב ועצב. שנאתי את זה. אפילו שבאותו הזמן לא הכרתי אותך, לראות אותך פגוע ועצוב כל כך, שבר אותי.
ועכשיו, אני יודעת שהרגשת אותו דבר כל פעם שאני הייתי מדוכאת.
בלילה ההוא, סיפרתי לך את הסיפור שלי. על
הוריי שלא מפסיקים לריב אחד עם השנייה, על אחי הגדול שברח מהבית והשאיר אותי להתמודד עם הבעיות של הוריי לגמרי לבד.
ואתה סיפרת לי את שלך. על אביך שנהג להכות אותך אחרי שאמך מתה.
באותו לילה, הבטחנו שנשמור אחד על השנייה.
ותראה מה השגנו? אביך עכשיו בכלא. אתה חיי עם משפחה טובה ויש לך אפילו אח חורג.
ההורים שלי למדו להסתדר אחד עם השנייה והריבים שלהם נפסקו.
אך כל זה עדיין לא היה מספיק. אולי האהבה שלנו חזקה, קאלום. אך היא לא חזקה מספיק.
הרביעי במרץ, הנשיקה הראשונה. מתחת לעץ שלנו. זה היה כמה ימים לפני מעצרו של אביך. באותו לילה, נפגשנו בעץ הזה. היו על גופך יותר חבלות מהפעמים הקודמות. כל כך כאב לי לראות אותך במצב הזה, קאלום. שבור ופגוע.
אך עם כל העצב שהיה באותו לילה, קרה גם אחד מהדברים הכי טובים שקרו לי בחיים. אני כל כך שמחה שאתה היית הנשיקה הראשונה שלי.
