Our loves?

פרק 33-my love:טיול שנתייי

שיראל:
(שעה לפני שהלכה לנועם)
ישבתי בחדרי,הייתי לבד בבית לכן קראתי לחבר שלי,תומר כי אנחנו לבד בבית ונתנאל לא יגלה..
אני ותומר ביחד כבר 3 חודשים והוא שומר עליי ודואג לי ואוהב אותי וגם אני אותו..טוב לי איתו וזה לא שאני פוחדת מנתנאל..
אני פשוט יודעת שאני גורמת לו להמון שינויי מצבי רוח
ואם הוא ידע הוא סתם יהיה עצבני ואני לא רוצה שהוא ונועם יריבו..הם רק השלימו לא מזמן
״מאמי אתה יכול לקחת אותי לנועם?אבל אני צריכה להיכנס שתחנה מאחורה כי נתנאל שם ואני לא רוצה שהוא יראה״ אמרתי והוא מיד הנהן
״כע יאללה תתארגני מהר חיילת״ הוא אמר והעפתי לו כאפה
״שתוק חייל״ עניתי
״נודר חיילת שלי את״ הוא אמר ונתן לי נשיקה קטנה
״היית מת״ עניתי והוא הרים גבה
״שתקי חיילת יאללה תתארגני״ הוא אמר וגלגלתי עיניים בחיוך

הגענו לבית של נועם,לכניסה האחורית,נפרדתי מעומר והוא נסע
עליתי לחדר של נועם והתחלנו לארגן דברים

(בחזרה לעכשיו)
״לילה טוב מאמי״ נועם אמרה לנתנאל והם התנשקו בערך איזה חצי שעה
״נו באמת משעמם איתכם!״ אמרתי עצבנית
״קנאית״ נתנאל מלמל והעפתי לו סטירה
״סתום תפה יא מפגר״ אמרתי והיה רגע של שקט..
אחרי כמה רגעים נתנאל פרץ בצחוק וחיבק אותי או יותר נכון מחץ אותי..
וזה לא שהוא שיחרר..הוא פשוט השאיר אותי להימחץ.
״נתנאל עזוב אותי״ אמרתי

בבוקר-
נתנאל:
״מאמי שלי..אני לא רוצה שתלכי״ אמרתי,
היינו באוטו שלי,אנחנו נוסעים לבית ספר ומשם היא נוסעת עם כל השכבה באוטובוסים ואני לא רוצה שהיא תלך לי
״אבל חיים שלי זה טיול שנתי אין מצב שאני מפסידה את זה!״ היא אמרה
ועשיתי פרצוף מבואס
״נו דיי מאמי!אני יתקשר כל הזמן וישלח לך תמונות וזה רק היום ומחר אני כבר חוזרת בערב!בבקשה אל תעשה לי את הפרצופים האלה,אתה יודע שקשה לי בלעדיך אני בסוף יבכה,אבל זה טיול שנתי אני לא יכולה לפספס את זה״ אמרתי

״טוב נשמה שלי,אני אוהב אותך״ עצרתי את האוטו והתנשקנו
״גם אני אוהבת אותך״ היא אמרה וחייכתי
״ביי״ היא אמרה ויצאה,עזרתי לה עם המזוודה,
לא הסכמתי לה להחזיק אותה,שמתי אותה בבגאג׳ של האוטובוס
ועד שראיתי שהיא עולה עם אבישג ודוד לאוטובוס ושהכל בסדר לא הסכמתי ללכת

היא ישבה בתוך האוטובוס,לפני שנכנסתי למכונית נופפתי לה והיא עשתה עם הידיים צורה של לב,חייכתי לעצמי והאוטובוס נסע,
נכנסתי לאוטו ונסעתי הביתה,
זין שלי בצפר אני עייף היום,
נכנסתי למיטה,
ונרדמתי...

נועם:
פיו..ברוך השם סיימנו לטפס את ההר הזה,
אני כל כך מצטערת שבאתי,
חם לי,יש לי בחילות,קשה לי וכואב לי מאוד,
יש לי סחרחורות וכל שנייה בנים מנסים לעזור לי ואני מתעסקת בלהגיד להם לא ונמאס לי!

עצרנו להפסקת אוכל
״את בסדר קטנה?״ דוד שאל וליטף את לחיי
״לא יודעת..״ מלמלתי
״בואי,מעכשיו אני ושוגי נעזור לך״ הוא קבע
״שנייה אני רק מתקשרת לנתי..לך תישב איתה בינתיים״ אמרתי
״טוב אבל מהר כי אחים שלך ונתנאל יהרגו אותי,הם ביקשו שאני ישמור עלייך ויהיה קרוב אלייך״ הוא אמר והנהנתי בגלגול עיניים

הוא הלך וחיכיתי שנתנאל יענה..שעה הטלפון צלצל ואף אחד לא ענה
״השיחה מועברת לתא הקולי.הגעתם לתא הקולי של 05..״ ניתקתי ונאנחתי..למה הוא לא עונה 16:00 אחרי הצהריים הוא כבר סיים בית ספר

התקשרתי שוב אך עוד פעם..אף אחד לא ענה,
נאנחתי באכזבה והלכתי לאבישג ודוד
״מה קרה חזרת מהררר״ אבישג שאלה
״הוא לא ענה..״ עניתי בשקט והיא הנהנה
״בסדר אל תדאגי הוא יתקשר אלייך״ היא עודדה ובדיוק קראו לנו לקום לאוטובוסים לכיוון
השטח של האוהלים שלנו...

הלכנו ואז הרגשתי קצת מטושטשת ומעדתי אחורה,דוד תפס אותי כי הוא היה מאחורי וייצב אותי
״מה יש לך חיים שלי?את לא יכולה ללכת??״ הוא שאל והנדתי בראשי,אני רוצה את נתנאל עכשיו

החובש הגיע שראה שאנחנו מאחור ובדק אותי,
״היא מאוד חלשה,תעזרו לה ללכת עד האוטובוס ותדאגו שהיא נחה כמו שצריך באוהל״
הוא אמר ואני דוד ושוג הנהנו
דוד הרים אותי עד האוטובוס,התיישבתי ליד שוג והוא ישב לידינו