סיפורים לפני השינה

ידיים

הקריפיפסטה המצורפת הינה מתורגמת.
הוספתי את הקישור למקור כחלק מהפרק הזה, אבל במידה ואתם לא מוצאים אותו ואתם מעוניינים לקרוא את הגרסה המקורית, אל תהססו לבקש בתגובות.

____

הדבר הגרוע ביותר שעשיתי בחיי קרה לפני שתיים-עשרה שנים, בתקופה שבה הייתי ילד בן שש עשרה וגרתי בקליבלנד, אוהיו. זה היה תחילת הסתיו, הזמן שבו שהעלים רק החלו להפוך לכתומים והטמפרטות התחילו לצנוח, כל אלה מרמזים על החורף המקפיא שהיה במרחק של כמה חודשים בודדים. בית הספר רק התחיל, אבל כבר חודש ממנו עבר, אז כל ההתרגשות מהחזרה לבית הספר והפגישה המחודשת עם החברים הוחלפה בהבנה שהיינו שבויים במקום שרצה רק להמטיר עלינו עבודה. כמובן מאילו, חברי ואני היינו מוכנים לעשות כל דבר שעשוי להזכיר לנו את הקיץ חסר הדאגות והאחריות.

מוקדם יותר בשנה זו, בזמן שהשנה הקודמת בבית הספר כמעט הגיעה לקיצה, אחד מחברי לעבודה (עבדתי במקדונלדס, כמה אנשים חשבו שזה עלוב, אבל תמיד ביליתי שם בנעימים), לימד אותי טכניקה שבה אתה יכול לגרום לעצמך להתעלף תוך עזרה ממסייע. זה עבד כך: אדם אחד היה לוקח במהירות עשר נשימות עמוקות, כבדות ומהירות, כשבעשירית צריך היה לעצום את עיניו בחוזקה ולהחזיק את נשימתו בצורה הכי הדוקה שאפשר. בזמן הזה הוא צריך להעביר את פרק כף ידו מעל לליבו. המסייע אמור בזמן הזה לתת לבן האדם חיבוק דוב גדול מאחור, ולהצמיד את כף היד של האדם לצלעותיו. תוך שניות, האדם אשר מחזיק את נשימו עצורה אמור לאבד את הכרתו. המסייע אמור להיות במצב מושלם כדי לוודא שהמתעלף לא יקרוס לחלוטין ויסדוק את הגולגולת שלו על הרצפה. האפקט נמשך משהו כמו שניה או שתיים - כי זה לא שניסינו להכניס את עצמינו לתרדמת או משהו - אבל זה כן הרגיש כאילו היינו בחוויה החוץ-גופנית במשך כמה שעות. כשחזרנו, תחושת הבלבול וחוסר הידיעה של מה לעזאזל עשינו שם הייתה מדהימה.

עכשיו, אני יודע שכמה אנשים ישאלו את עצמם, ״מה לעזאזל? אתם באמת כל כך מטומטמים?" וכן, אני יודע שכנראה השמדנו כמיליון תאי מוח בכל פעם שהתעלפנו, ושככל הנראה הזיכרון שלי סבל מזה גם כן, אבל בתור ילד משועמם בן שש-עשרה חשבתי שזה לגמרי מגניב, כל הקטע של להתעלף בלי הכאב מחבלת הפרצוף ברצפה. הייתי אומר לכם לנסות כדי לראות בעצמכם, אבל אחרי מה שקרה אחר כך לא הייתי ממליץ על כך לאף אחד.

תוצאה אחת של הדבר הזה - שהייתה למעשה הסיבה העיקרית שעשינו זאת - הייתה שבזמן שהיינו "בחוץ", יכולנו לראות חלומות צלולים ובהירים כל כך, שתמיד היינו יכול להזכר בהם לאחר ההתעוררות (אחרי הכל, היינו מעולפים רק למשך שתי שניות). היינו ילדים טובים, מעולם לא ניסינו או ננסה סמים, אז בשבילנו זה היה סם ההזיה של העניים. החזיונות האלה, בצורה כלשהי, היו קשורים למה שראית ממש לפני שהתעלפת. לדוגמה, פעם אחת חלמתי שטיפסתי על הר. במעלה הרי ההימלאיה או משהו, אבל היה שם מעקה. מי לעזאזל שם מעקה בגובה של שישה קילומטרים מעל פני הים? כשהתעוררתי ונזכרתי איפה הייתי, הבנתי שהסתכלתי על גרם המדרגות בחדר השינה של החברה שלי. בפעם אחרת, היה לי חיזיון של פרד פלינטסטון ממשפחת קדמוני מחייך ומושיט ידו אל מול קיר עם סמל D.A.R.E. (בטח ראית כרזות של זה בבית הספר). התעוררתי ואז ראיתי את חברי ברט עומד מימני, רגע לפני ששקעתי בארץ החלומות, כשהסמל הזה כתוב על חולצתו. אבל אין לי שום מושג מאיפה פרד פלינטסטון הגיע.