סיפורו של זומבי כושל

מה שעל הצלחת שלי עדיין חושב.

קייל בהה בגועל בצלחת המונחת לפניו, ואז ניסה במהירות להסוות את הבעת פניו כשראה את כל השאר מתנפלים על ה"מזון".
בניגוד למה שחשבו בבית, הזומבים לא היו כאלה מבולגנים, היה להם סדר מאורגן לכל דבר, היה אפשר לראות את הפראות שלהם רק בציד.
ובשעת הארוחה.
הוא המשיך לבהות בצלחתו, ותהה למי המוח הזה היה שייך, אולי אפילו למישהו שהכיר.
כשהאפוקליפסה התחילה, היו כמה קבוצות של אנשים; האנשים שידעו מה לעשות והיו מוכנים, האנשים שניסו לברוח או להסתתר, והאנשים שהחליטו להיכנע.
קייל לא היה שייך לאף אחת מהקבוצות האלו. הוא היה מסתנן.
כשהתחילה הפלישה באמריקה, כל תושבי ניו ג'רזי ברחו, ובזכות רגליו הארוכות של קייל, הוא הגיע הכי רחוק הכי מהר, הוא חי ברחוב ובמסתורים לבדו מכיוון שלא יכל למצוא את משפחתו, עד שנתקל במייק הזקן, הוא היה השכן שלהם בניו ג'רזי.
מייק הציע לו דרך אחרת מלהסתתר, הוא הציע להיכנס ישר אליהם.
וקייל הסכים.
הוא הסתנן אליהם באמצע מתקפה, הוא קרע מעט את בגדיו, פרע את שערו והלך בינהם, אף אחד לא חשד בו.
עכשיו היה זמן אוכל, וכולם אכלו את השלל מהציד האחרון.
קייל הרגיש תנועה לידו, הוא הפנה את ראשו שמאלה, זאת הייתה נערה, עם פנים אפורות, בדיוק כמו כל השער, שיער מבולגן מזדקר לכיוונים שונים, בצבע שחור כהה, והיא רכנה אל צלחתה, כך שלא יכל לראות את עיניה.
קרקוש מזלגות נשמע מכיוון החדשים. המתים שישבו במושבים ליד השולחנות הארוכים בזמן האוכל נקבעו לפי כמה זמן הם מתו, קייל הועבר לאיזור של אלה שמתים כבר כמה חודשים, ועכשיו נשמעה מהומה מכיוון אלה שמתים רק כמה שבועות.
מזלגות וסכינים התעופפו באוויר, וכמה צעירים ממש התנפלו על המוחות וקרעו אותם בידיים ובשיניים.
קייל חש בחילה. הוא תהה אם זומבים יכולים להקיא.
הוא הרגיש טפיחה קלה על גבו, היא הסתובב, זאת הייתה הנערה שישבה לידו, עיניה היו גדולות בצבע סגול מרהיב, הוא היה יכול להתבונן בהן שעות.
"רוצה?" היא השמיעה מן חרחור מגרונה. קייל ניסה שעות להתאמן על דיבור כזה, למזלו זומבים לא היו דברנים גדולים, אז הוא לא היה צריך לקרוע את הגרון בנסיונות.
הנערה החזיקה את צלחת המזון בידה, הצביעה על המוח ואז על קייל.
"רוצה. אוכל. אתה?" היא דיברה בחרחורים מקוטעים.
קייל הניד בראשו לשלילה, הוא תהה למה היא לא אוכלת בעצמה... זומבים לא היו טיפוסים נדיבים במיוחד...
ואז המפקד שלו עבר לידו (קייל קרא לו בינו לבין עצמו "מפקד אפורי") וחירחר משהו לעברו.
"מה?" קייל ניסה לעוות את גרונו.
המפקד התקרב אליו, הבל פיו מסריח בריח של דגים מתים, ומוח.
"תאכל." הוא אמר בקול גרוני. קייל הניד בראשו לשלילה.
המפקד התקרב אליו, ריח פיו היה כל כך חזק שקייל עצר את נשימתו.
"תאכל."
"חייב. לאכול. צריך. חזק."
קייל תירגם במוחו במהירות, הוא אמר הוא רצה לאכול? לא, הוא רצה *שקייל* יאכל. מה הוא אמר? חזק. אוכל מחזק אותם. הוא ניסה לחשוב על תירוץ למה לא לאכול את המוח הרוטט כג'לי שנח על צלחתו.
"תאכל." אמר המפקד ביותר קשיחות צרידה ממקודם.
קייל חשב נואשות על משהו שיוכל להגיד, עד עכשיו הוא פשוט התחמק מהמצב כשלקח את הקערה לחדרו, וטען שהוא אוהב לאכול לבד, ואז זרק את המוח אל מחוץ לחלון.
"תאכל." המפקד המשיך, מתחיל להתרגז.
הנערה דיברה לפניו: "ש-לי"
היא אמרה בקול נמוך וצרוד, היא הסתכלה עליו בהבעה מטומטמת, עם לסת שמוטה מעט, ורוק נזל לה על הסנטר.
היא הצביעה לכיוון הכללי של קייל ושל המוח, לא היה לו מושג למה היא התכוונה.
המפקד עמד לומר משהו, אבל אחד מהצעירים בדיוק קפץ על מפקד אחר בנסיון לראות אם יש לו מוח בראש, זה היה מחזה נפוץ בזמן האחרון, הצעירים זקוקים להמון מזון ובקושי משיגים בשעת הציד, הם רעבים. קייל הרגיש צמרמורת כשנזכר בצעיר אחד שניסה לפתוח לו את הראש לפני כמה חודשים.
המפקד התחיל לצעוד בכבדות לכיוונם כדי לעצור אותם, ופלט לכיוונו של קייל "תאכל" אחרון.
הנערה סובבה את כתפו לכיוונה, ואז נשענה עליו במין נפילה כזאת, תוחבת את הראש שלה בין ראשו לצוואר, קייל ראה זומבים עושים את זה, זה היה סימן שהם הולכים להיות זוג. הוא עשה מחקר על הנושא. לזומבים אין רגשות כמו לבני אדם, כי הם מתים, אין להם "אהבה" או משיכה מסוג כלשהו שמוכר לנו כאנושיים. אבל הם מרגישים סוג מסויים של פחד, וסוג של משיכה, העניין הוא שאצל זומבים שהם יכולים להימשך רק לאחד כל הזמן, כך שאם מי שהם "אוהבים" (אם לתרגם רגשות זומביים לרגשות אנושיים) מחוסל, הם יתחסלו ביחד איתו.
בכל אופן, היא הפנתה את פיה אל אוזנו ולחשה בשקט, בקול לא צרוד בכלל: "אתה חייב לשפר את כישורי המשחק שלך, אתה זומבי כושל."

הוא התאבן במקום. לא היו אמורים לגלות אותו, עכשיו הוא בסכנה, אם יגלו אותו... יגלו שהוא אחד מהמסתננים...
אבל פתאום הוא הבין גם את הצד השני של העניין.
"אני לא לבד, גברת עיניים-סגולות," הוא מצא את עצמו לוחש.
אני לא לבד.

אשמח אם תשאירו תגובות, ביקורות, ובכללי אם אהבתם, תודה!