יום המפגש של שלושת הקונדסאים הראשונים.

מפגשם של שלושת הקונדסאים הראשונים

זה היה יום אביבי רגיל למדי. פרחים בכל מקום. דשא מוריק מונע מהאדמה החומה להפריע לנוף המלבלב. השמיים בהקו בכחול.
ג׳יימס וסיריוס, הלוא הם החברים הכי טובים עוד מרכבת האקספרס להוגוורטס משנתם הראשונה , דשדשו כמו שיכורים במדשאות לעבר ילד קטן, גלימתו ישנה ומרופטת ,שקרא מתחת לעץ הערבה ליד האגם, ותרגל לחשים כסופים.
כשהגיעו אליו, הרים הילד את מבטו במבט של שקיקה ופחד כאחד. מצפה מה הילדים המקובלים ביותר בין הילדים בני ה-12 בהוגוורטס יעשו לו.   "היי, ילד" פתח סיריוס כמובן.  "שלום" הוסיף ג׳יימס. "אני ג׳יימס פוטר וזה סיריוס בלק" הציג את עצמו והצביע על חברו. והם התיישבו ליד הילד. "לא ראינו אותך פה בסביבה. אני רואה אתה בגריפינדור ילד. מתי הצטרפת?" אמר סיריוס. הילד נאנח. כנראה נמאס לו לספר את הסיפור המייגע הזה. בנות שישבו בקרבת מקום התחילו ללחשש, בין כל הלחשושים נשמעו משפטים יחידים כמו: "למה הם מדברים עם הילד המרופט  והמגעיל הזה?!" או "החליקו על השכל" ו "כאילו שאין להם חברים. למה לעזאזל הם מדברים איתו?!". הילד היה ממש חסר חברים.  הילד התאפק שלא לפרוץ בבכי.  הוא היה קצת יותר גבוה מג׳יימס, אך נמוך מסיריוס. היה לו שיער בהיר, מסודר בקפידה. היו לו שריטות עמוקות על הפנים. ג׳יימס תהה איפה קיבל אותן. "אני הגעתי להוגוורטס בשנתי הראשונה, אבל הייתי צריך לעזוב להתאושש מפציעה שקיבלתי בחג המולד" המילים האחרונות אמר כאשר צמרמורת עוברת בגופו. "פספסת לימודים, אחי!" התלהב סיריוס."מה קרה לך? זה נדיר מאוד לצאת כאן מהוגוורטס לחופשה!". שתיקה.  "או שקיבלת פציעה רצינית הא?" סריוס הוסיף כמו טיפש. "מספיק עד כדי כך שהקדוש מנגו כבר התחיל להיות בשבילי כמו בית" אמר הילד."אבל בואו לא נדבר על זה. זה עבר." "וזה הולך לחזור בקרוב". מילמל, לעצמו. "מה אמרת?" שאל ג׳יימס בסקרנות. "כלום" ענה הילד במהירות. שוב שתיקה. "אז אני מניח שאנחנו חברים עכשיו?" אמר ג'יימס, להפיר את הדממה המביכה. "אז איך קוראים לך ,ילד?" סיריוס שאל. הילד נראה כאילו הוא שוקל ברצינות אם להגיד את שמו, אבל לבסוף ענה ; "קוראים לי רמוס. רמוס לופין".