Two Years With Dey

1

הבר הקרוב לים נראה כמו המקום היחידי הנורמלי בתוך אי השפיות הזה שנקרא החיים שלי.
הכל מרגיש מסוחרר ואני מרגיש שאני בקושי מסוגל ללכת.
בדרך כלל אנשים שותים בתוך הבר ולא מחוצה לו, אבל אני מחליט שאני אשתה גם וגם- קניתי בקבוק של וודקה בחנות הקרובה אבל לא היה לי כיף לשתות לבד בחושך ובקור אז החלטתי לחפש אחר בר קרוב.

טוב, אני כנראה סתם מגזים- החיים שלי הם לא אי שפיות ואני לא סובל עד כדי כך, כנראה שפשוט הספקתי לשתות מספיק בשביל לא להבין מה אני חושב או מרגיש עוד לפני שנכנסתי למקום הרועש עם המוזיקה החזקה.
בלי שום קשר  אמא שלי אמרה לי תמיד שנולדתי דרמטי, אז אולי בכלל אין לזה שום קשר לאלכוהול.
זה תמיד היה נראה לי מצחיק, כל הדרמה הזאת שיכולתי לעשות ממש משום דבר אבל עכשיו... עכשיו זה ממש לא מצחיק אותי, משום מה.

אני דוחף את דלת הכניסה לבר, ספק נופל ספק מחליק מנוזל מסוים שנמצא על הרצפה.
אני לא יודע מה זה הנוזל הזה אבל לא בטוח שאני רוצה לדעת מהו, אבל הוא לכלכך לי את חולצת הפלנל שלי ואת נעליי הקרוקס שלי.
למעשה, אני לא יודע כבר מה אני יודע- אני רק יודע שאני לא יודע כלום. טוב, אני לא יודע כלום מלבד זה שוואלריה בטח נמצאת עם המאהב החדש שלה על המיטה שלי.
המיטה שלי!

טוב, אני צריך לשכוח מזה ולחפש אחר משהו מעניין- הסחות דעת זה תמיד דבר טוב, לא כך?
אז אני קם ממקומי בערך, מנקה את בגדיי ומנסה להביט סביבי.
בהתחלה העיניים שלי לא מצליחות לקלוט דבר- כל כך הרבה אנשים, כל כך קצת אור.
הרעש החזק שבוקע מהרמקולים שאמור להיות מוזיקת פופ מרקידה גורמת לי להתכווץ מעט ויש לי רצון בלתי מוסבר לשבת בחוץ מול הים, לאטום את האוזניים ולצרוח עד שיאבד לי הקול.
אבל הבטחתי לעצמי שאפסיק להתנהג בדרמטיות כי זה כבר לא מצחיק.
אני רק צריך לחשוב על זה שאני יודע שייקח לי קצת זמן להתרגל לרעש ולכן אני נותן לעצמי שתי אפשרויות-
1. לחכות עד שאתרגל למוזיקה.
2. לשתות עד שאתרגל למוזיקה.

מיותר לציין שאני בוחר באפשרות השניה, נכון?

אני מפלס את דרכי בגל של אנשים רוקדים, מתיישב ליד הבר ומזמין את המשקה הראשון שעולה לי לראש.
אחרי רגע בדיוק אני שוכח מה הזמנתי או איפה אני נמצא כשמבטי משתקע בראש סגול שיושב במרחק כמה מקומות ממני.
אני מודה, לוקח לי רגע להבין שזה לא הראש עצמו שסגול אלא רעמת השיער שנמצאת עליו. הרי אין ראשים סגולים, נכון? אבל עדיין, זה מראה שאני לא רואה כל יום ולכן אני מרשה למבטי להשתהות על הראש הזה עוד טיפה.
מבעד לכל החושך והרעש אני רואה חולצה זהובה רחבה ופתוחה, מכנס שחור צמוד ומגפיים זהובות.
אני מבחין במין נזם מוזר, זהוב ובוהק שמשתרך מאוזן אחת ונתלה על אף סולד מעט ועיניים חומות שעוסקות במשהו אחר שהוא לא אני.
אני לא בן אדם שיודע לפלרטט, זה לא חדש- הכרתי את וואלריה בגלל שהיא זאת שניגשה אליי וצחקה מהמבוכה שהרגשתי עקב העובדה שהיא בכלל דיברה אליי.
אבל וולאריה איננה עכשיו וכך גם המבוכה שלי- אני בן עשרים וחמש, רווק (ממש) טרי וכרגע הבחור הכי כועס ומאוכזב שקיים במקום הזה- אז אני מניח שמותר לי לשתות יותר מידי ולעשות דברים שמחר בבוקר אתחרט עליהם.
אבל... לפני שאתחיל במסע החרטות הגדול של ג'וליאן הופלר, כדאי שאשתה עוד משהו.