Two Years With Dey

2

אני קם בבוקר כי משהו נוגע לי בכפות הרגליים.
בהתחלה אני מופתע, מן הסתם- אני בחור שאפילו שעון מעורר מתקשה לפעמים להעיר, אז איך הצלחתי לקום  ממגע כל כך קטן? ועוד ליד כפות הרגליים?

החלון פתוח, מה שמפתיע אותי עוד יותר- אני אף פעם לא פותח את החלון. גנבים יכולים לבוא לבית הזה בשניות. וגם... רגע, זה לא הבית הרגיל שלי- זה הבית הישן בו גרתי לפני שהכרתי את וולאריה.
מוזר.

כשאני מסתובב אני מגלה מה נגע לי בכפות הרגליים או ליתר דיוק, גיליתי מי נגע לי בכפות הרגליים.
אני מבחין בגב חשוף עם רעמת שיער ורודה כהה- סגלגלה שמכוסה בשמיכה שלי ורגל שצמודה לזאת ששלי.

אני תוהה אם לצרוח או לא, נסוג אוטומטית אחורנית.
מה? מי זה?
מבט קצר מתחת לשמיכה מבשר לי שאני ללא בגדים ומבט עוד יותר הצידה מבשר לי שגם מה ששוכב לידי באותה הסיטואציה כמו שלי, רק שהוא לובש תחתונים בעוד אני לא. 
אני מחזיר את השמיכה למקומה, ממלמל את המילה 'שיט' בטון שאולי לא נשמע כמו מלמול שגורם לבחור להסתובב אליי.

רגע אחד, זה בחור?

ואז אני נזכר באתמול. 
הייתי בבר, שתיתי הרבה, פלירטטתי עם בחור אחד, רקדנו, התנשקנו, הוא הצמיד אותי לקיר ו... עכשיו אנחנו פה. 

הוא ישן, אני נכנס לאט לאט לפניקה, איזו דרך נפלאה להתחיל את הבוקר! 

הוא פוקח את עיניו לאט, מביט בי למשך כמה שניות.
הוא לא אומר כלום, עיניו החומות תקועות על שלי. שערו מבולגן על פניו, הנזם המוזהב שעל אפו בוהק בגלל אור השמש וכמעט מסנוור אותי לכמה שניות.
הלב שלי מתחיל לפעום מהר יותר, ידיי אוחזות בסדין. רק עכשיו אני מרגיש כמה הגוף שלי באמת כואב: אני לא מסוגל להזיז פתאום אף איבר בגוף שלי, ראשי הולם בכאב ועיניי לא מצליחות לזוז לרגע מפניו של הגבר הזה.
עוברות כמה רגעים של שתיקה ואני מרגיש את החרדה מכרסמת בי. למה הוא מסתכל עליי ככה במשך כל כך הרבה זמן? שיגיד משהו!
אני נאנח, מחליט אני להגיד משהו.
השאלה היא... טוב, מה להגיד?
"תגיד... אחרי מה שקרה אתמול..."
"הממ?"
"אני... אני צריך לשלם לך או משהו?" אני שואל, לוקח נשימה עמוקה ומנסה לא להישמע מבולבל כמו שאני מרגיש.
"כן. מה אתה חושב שאני?"
שיט, שיט, שיט!
הכסף שלי בבית המשותף שלי ושל וולאריה או בבנק ואני לא חושב שיש עליי משהו כרגע...
אני רואה מטבע של סנט על השידה אבל זה לא מספיק.
לעזאזל, מה אני אעשה עכשיו? אולי אם אני אחפש במזווה אמצא כמה דברים של אבא שלי...?
"אה... אין עליי משהו כרגע, אני אלך לבנק ואוציא כסף, אני לא--"
הוא צוחק והצחוק שלו משתיק אותי ברגע. הוא ארוך ומסתלסל, קולו נשמע צלול למרות שהוא הרגע קם משינה.
באמת שאף פעם לא הצלחתי להבין אנשים כאלו.
"רק צחקתי, רק צחקתי," הוא נאנח אחרי שהוא מסיים לצחוק. "אל תדאג. אתה לא צריך לשלם לי שום דבר."
"אה..." אני אומר, משפשף את עיניי ומעביר את שערי אחרונית.
אני חייב להתקלח.
לפתע דיי (או לפחות אני חושב שככה קוראים לה) מכניס את אצבעו לפיו, מעביר אותה על הלחי שלי ומשפשף אותה עליה, לוחץ דיי חזק.
אני נרתע עוד פעם אחורנית, ממשיך להסתכל עליו בפליאה, לא מסוגל להגיד כלום למשך כמה רגעים.
מה יש לבחור הזה?
"הירגע, הירגע... היה לך שם לכלוך," הוא עונה, ממשיך לחייך אליי.
"יש המצאה נהדרת בשם 'מגבונים לחים' ובמקרה יש לי אותה על השידה שליד המיטה. היית יכול להשתמש בזה אם לתת לי לנקות את עצמי לבד נראה בלתי אפשרי בעינייך." אני מנסה להגיד בטון הכי רגוע שאני מסוגל להוציא מפי כרגע, נועץ בו מבט ספק כועס ספק מופתע ומנקה את הלחי שלי בעזרת מגבון.
"מעניין למה יש לך כאלה ליד המיטה." הוא מתמתח, רגלו זזה משלי.
"אני לא יודע למה יש לי מגבונים לחים ליד המיטה, לכל אחד צריך להיות מגבונים לחים ליד המיטה. מה פשר הדיון הזה בכלל?"
הוא צוחק שוב, מסיט את שערו מעיניו. הכל אצלו נראה כל כך קליל שזה כמעט מוציא אותי מדעתי.
"אני לא יודע, אבל אתה התחלת את השיחה הזאת. אבל לפחות למדתי עליך כמה דברים חדשים וזה כבר טוב."
"למדת עליי?" עכשיו אני באמת נשמע מבולבל. מה הדבר שיש בו שגורם לאדישות שלי להתפוגג כאילו היא אף פעם לא הייתה קיימת? "מה יש כבר ללמוד עליי?"
"טוב, למדתי עליך שלושה דברים: אחד: אתה בחור לחוץ, שתיים, אתה בחור נקי," הוא מוריד שתי אצבעות. "שלוש, קשה לא להבחין בזה שאתה לא טוב במיוחד עם דברים שקשורים להומור."
"היית צריך להמשיך לישון," אני ממלמל בעצבים, בא לקום מהמיטה אבל נזכר שאני בלי בגדים.
אשמור את האפקט הדרמטי לאחר כך.
"למה? לא טוב לך בחברתי?" הוא מעקם את אפו.
"לא כל כך. אתה יכול להסתובב? אני רוצה להחליף בגדים."
"אתמול לא היית כזה ביישן," הוא מסתובב על צידו, משעין את ראשו על כף ידו.
"אתמול הייתי שיכור. אכפת לך?" אני מרים את גבותיי, משלב את ידיי. "אני מעוניין לקום."
"מה שתרצה, המלך ג'וליאן."
"איך קראת לי?"
"המלך ג'וליאן. בחיי, לא חשבתי שאתה עד כדי כך חסר הומור," הוא מביט בי, נראה מופתע למידי. "המלך ג'וליאן? הלמור מהפינגווינים ממדגסקר?"
"מה?" אני מכווץ את גבותיי. "על מה לכל הרוחות אתה מדבר?"
"נו באמת! הלמור הזה עם הכתר המוזר מהתוכנית של ניקולודיאון, היה על זה פעם סרט!"
אני מטה את ראשי הצידה. על מה לכל הרוחות הוא מדבר?
"נו, יש שם גם... אני חושב שזה עוד למור? אבל קטן כזה, שהוא ממש אובססיבי לרגליים של המלך! ויש עוד אחד שהוא ממש ממורמר--"
הוא ממשיך לדבר, עושה תנועות עם הידיים וגורם לי לתהות מה הוא בכלל עושה אצלי בבית.  
הראש שלי כואב ולשמוע אותו מדבר על דברים שכאלו ממש לא עוזרים לי להרגיש טוב יותר.
בדיוק ההפך.
אני לא אוהב להרגיש טיפש, גם אם זה כולל לא להבין בתוכניות טלוויזיה של ערוץ מסוים. 
"אוקיי, אוקיי, הבנתי. אתה משווה אותי ללמור, לגיטימי. עכשיו אתה יכול לתת לי להתלבש?" 
הוא נאנח, מסתובב. 
אני קם בזהירות מהמיטה, מרים את המכנס שלי מהרצפה וממהר לקפל אותו ולשים אותו בסל של המלוכלכים. אני צריך למצוא בגדים חדשים, כי אלו מסריחים מזיעה, קיא, ואלכוהול.
הקאתי אתמול?