Not Anymore...

"Chapter 1"

אולי אחרי הכל זה נכון מה שאומרים..
אהבה זאת רק תגובה כימית
ולפעמים תגובות כימיות הן מרהיבות ולפעמים הן מתפוצצות וגורמות לנזק..

אם לומר שאהבה זה משהו שציפיתי לו
לא אומר שכן.
במיוחד לא מאותו אחד
פגעו בי בחיים שלי המון. המון כדי לדעת שאסור לסמוך על אף אחד.
אני חוזרת *על אף אחד*
לפעמים אני חושבת אם אני יכולה בכלל לסמוך על עצמי.

פגעו בי הרבה מידי בשביל לדעת שאני לא יזיל דמעות על אף אחד. ואם אני בוכה אז כנראה קרה משהו רציני. אני לא בן אדם שבוכה מדברים כאלה. בכללי אני בן אדם אדיש לסביבה.
אבל היה לי מישהו שאהבתי. שהיה לי כיף לחזור הביתה מהעבודה בידיעה שהוא שם מחכה לי. או שלפחות ככה חשבתי.
באותו היום הכל השתנה בשבילי.
כשחזרתי הביתה כרגיל וראיתי אותו ישן על המיטה שלנו. לא לבד. עם עוד איזה מישהי. שזאת לא אני.
ואני עומדת בחדר כמו סתומה לא זזה ופשוט עומדת. בלי לעשות כלום.

מכירים את הרגעים האלה? שאתם לא יודעים מה לעשות? לבכות לכעוס לצרוח או סתם לברוח ולשכוח שזה קרה?
לא היה לי ממש זמן לחשוב על זה כי הוא התעורר באותו הזמן וראה אותי.
"אמה?"
אני עומדת ושותקת מסתכלת על הרצפה.

"מי זאת?" שאלתי בעצבנות

"סתם איזה זונה שאספתי אתמול במועדון" הוא אומר תוך כדי צחוק. אידיוט. מדבר כאילו הוא גאה בזה תוך כדי שהוא שוכח את הלילות שהיה שם את ראשו על בטני בדיוק על אותה המיטה ואומר לי כמה הוא אוהב אותי ושבחיים לא יעזוב אותי וכמה הוא לא יכול בלעדיי.

 "לא היית אמורה לחזור בעוד כמה שעות?" הוא מדבר אליי וכל מה שאני שמה לב אליו הוא ריח האלכוהול החריף היוצא מפיו.

אני מרימה את המבט שלי למעלה לאט לאט.. מסתכלת לו בעיניים ושותקת. פשוט שותקת. חסרת אונים. פשוט עומדת ושותקת. יותר מזה ידעתי שאם אתחיל לדבר עכשיו אני אשבר. וזה היה הדבר האחרון שרציתי לעשות. רק לא מולו.
"אמה.. תגידי משהו.." אמר בלחש כאילו רק עכשיו נפל לו האסימון,כאילו רק עכשיו חזר לשפיותו.
"אין לי מה לומר לך.. "אמרתי לו

"אני אפילו לא מכיר אותה, אני נשבע לך אני בחיים שלי לא הייתי בוגד בך אמה את יודעת את זה.. את אהבת חיי.." הוא רוכן לעברי בניסיון לנשק אותי,אך אני נרתעת

 "ספר את הסיפורים שלך למישהו אחר" אמרתי בכעס.
נתתי לו מבט אחרון ופשוט הלכתי משם.

יצאתי משם. מהבית הזה. שחשבתי שהוא שלי. יותר נכון היה שלי. נכנסת לאוטו הוורוד שלי , שהוא קנה לי. ופשוט חושבת..
מה לעשות? לבכות? לכעוס? לצרוח? לצאת מהאוטו המגעיל הזה שיש לי מימנו רק זיכרונות? אוטו ורוד? אני זוכרת מתי שהוא הביא לי את האוטו הזה. חמש שנים לא הספיקו לו כדי לדעת שאני שונאת ורוד. אבל שתקתי. כרגיל. אמרתי תודה. וחייכתי ת חיוך המזויף הזה. ואחרי זה עוד ישבתי וחשבתי איזה מן בן אדם אני? יש אנשים שאין להם כסף לאוכל ואני יושבת ומתלוננת על הצבע של האוטו שקנו לי במתנה. זה כל כך דפוק. אני כל כך דפוקה. מחר אני צריכה לנסוע למקום הזה שפעם היה הבית שלי. היה..
הוא כבר לא הבית שלי יותר.. יותר נכון הוא גם אף פעם לא היה.. וככה אני מגיעה לבית שלי.. הבית שהיה לי לפני שעברתי אליו. הבית הקטן הזה. דירת חדר. שקניתי אחרי שהייתי עובדת שעות רבות וקוראת את התחת שלי. אבל זה היה הבית שלי. רק שלי.
וככה הייתי מסכמת את הימים שלי אז.. פותחת את הדלת עם המפתח שיש עליו מחזיק מפתחות של לב קטן שרשום עליו home..
נכנסת לחדר הקטן שלי. ונופלת על המיטה, מלאה במחשבות על אתמול היום ומחר והולכת לישון.

ביום למחרת..
הגעתי לשער וכמו תמיד סטפן חייך אלי את החיוך שלו ופתח לי את השער. עכשיו השעה היא שש וחצי.
אתמול לפני שהלכתי לישון חשבתי על כל הפרטים. איך בדיוק אני אקח את הדברים שלי בלי שהוא יתעורר וישים לב. ועכשיו אני פה בחדר ארונות שלו שגדול יותר מכל הדירה הקטנה שלי ביחד אוספת לא רק את הדברים שלי. אלא גם את הזיכרונות שלנו ביחד.. זורקת הכל לקופסת קרטון.

"אמה?"
הסתכלתי לאחור במבט מבוהל.

והנה הוא עומד שם..רק עם עם מכנס.. בלי חולצה.. לרגע התבלבלתי אבל זהו.. הוא לא משפיע עלי יותר..

אמה אני יודע שזה לא תירוץ אבל אני אוהב אותך..בבקשה אל תגמרי את זה.. אנחנו-
קטעתי אותו 

"תקשיב בוא נעשה את זה פשוט.. כמעט סיימתי לארוז ואני הולכת.. יותר נכון אני הולכת כבר עכשיו.." אמרתי לו

דחסתי הכל מהר לתוך הקופסה וברחתי מהר לשער. יוצאת מימנו עם אנחה. זהו זה נגמר. אין יותר אנחנו.
וסטפן נועץ בי מבטים
"סטפן אין לך משהו יותר טוב לעשות?" שאלתי בעצבנות..

באותו זמן הוא כבר הגיע לשער עובר את סטפן.

"אמה, את לא חייבת לעשות את זה זה עדיין הבית שלך.." אומר לי בעצב.
 "אתה טועה..
זה היה הבית שלי."
אני רואה אותו בא לפתוח את הפה שלו אבל באותו הרגע הטלפון שלי מצפצף.
"מצטערת העבודה קוראת לי".
לקחתי את המזוודה עם הארגזים ודחפתי לאוטו. אותו אוטו ורוד. נכנסתי לאוטו וכל מה שנשאר זה הוא.. עומד שם, מסתכל עלי במבט עצוב.. עוד שניה בוכה יש לומר..
וחושב.
באותו הרגע לחצתי על הגז ונסעתי משם.

היי, זה הסיפור הראשון שלי פה אז אני ממש מקווה שתאהבו אותו. לא סיפרתי את השם שלו ויותר פרטים עליו ועל אמה בגלל שבפרק הבא אתם תגלו עליהם יותר דברים.. כולל את השם שלו ותתחילו להבין יותר..
אוהבת ❤ המון ומקווה שאתם אהבתם.
ביי