טיקס היקרה,
התרגשתי היום, טיקס. התרגשתי כי ראיתי אותו שוב, והוא באמת דיבר איתי!
זה קרה כשבדיוק סיימתי את המשמרת שלי. שתיתי ממיץ התפוחים שלי, משרבטת במחברת שלי ומקשיבה לאלט-ג׳יי כשמישהו התיישב לידי בחנות הקפה.
לא הרמתי את מבטי, חשבתי שכל השולחנות מלאים, אבל הצצתי מעט כדי לראות דמות כהה דרך הריסים השחורים שלי. ״מה את כותבת?״
זיהיתי את הקול שלו מיד. הגוף שלי רעד, ועיניי ננעלו עם שלו. מלמלתי ״כלום״, סוגרת את המחברת שלי באותו הזמן, ״למה כתבת ׳אין לי טלפון׳ בגב המחברת שלך?״
״אתה מלא בשאלות, לא?״
הוא חייך, אבל בכל זאת ראיתי את העצב בעיניו. ״זאת בדיחה ביני לבין חברה שלי.״
״תספרי לי.״ עיניו התחננו.
״אנשים כיום משתמשים בטלפון שלהם כשהם מרגישים לא בנוח, או שהם בסיטואציה חדשה והם רוצים להסיח את הדעת. כשזה כתוב על המחברת שלי אני מנסה להגיד שאנחנו צריכים להפסיק להיות תלויים במדיה החברתית ופשוט לקרוא ספר.״
״זה דיי דחוק, את לא חושבת?״
כבר חיבבתי אותו, טיקס.
ואולי, רק אולי, חיבבתי אותו קצת יותר מידי.
