Day Number 207

✐ 1

לפעמים יוצא לי לתהות,
האם ריקנות היא אינסופית.
לא ריקנות מהסוג של כאב זמני ומתחלף, ריקנות מהסוג שנשאר. שצורם. שכואב. ריקנות כזו, שאתה מרגיש שאתה נופל לבור כל כך עמוק ומתחיל להשלים עם העובדה שלבור שלך אין תחתית.
זה לנסות להאחז במשהו כל כך שברירי, ולקרוא לו תקווה.
יומן יקר,
זו פעם ראשונה שאני כותב בך.
אני לא יודע איך המילים מתגלגלות מראשי בקצב כזה מסחרר, אבל אני מרשה להן להפלט מפי לדפיך, כי איכשהו,
הדפים הדקים שנשארו כאן הם היחדים אשר יכולים לספק לי תקווה.
כל רגש שאני כותב פה, זו פיסה קטנה של זיכרון שכבר התחיל להתמוסס עם הזמן.
יומן יקר,
אני מציב בפנייך שאלה -
האם קיימת מנת יתר של עצבות?
כי אני חושב שכן, וכי לקחתי ממנה יותר מידי.
לא יותר מידי כדי שתגרום למותי, אבל לקחתי מנה בהחלט מכובדת שאת תוצאותייה ההרסניות אני צופה מראש.
זה סוף הדף, ותחילתו של מסע, ואני עדיין
לא יודע,
האם ריקנות היא אינסופית?
ה3.4.17 , יום מספר 1.