קצרים

מתי ניחמת אותי?

ראשך מונח על ברכיי, אצבעותיי מלטפות את שערותיך השחורות ועיניי עצומות בחוזקה.
לעזאזל! זאת הפעם השמינית השבוע שאני מנחמת אותך.

מתי ניחמת אותי בפעם האחרונה? לא.
זאת שאלה שלא שואלים.
חברים לא מתחשבנים.
ואולי בכל זאת יהיה נחמד אם תרים מבט...
תראה שיש עוד אנשים מסביבך עם הרבה בעיות או מעט...
אבל מה זה משנה נכון? אף אחד לא עבר ולא יעבור את מה שעברת!
כך לפחות אתה קבעת...
נקרא לזה רחמים עצמיים או שפשוט נשברת?
היי, תסתכל עליי. תסתכל ותקשיב.
הדבר הבא שאני עומדת להגיד לך הולך להיות מכאיב.

״אני לא רוצה שניפגש יותר.
ואני באמת לא רוצה לפגוע.
אתה מבין? זה פשוט קצת גדול עליי להקשיב לבעיות שלך כל הזמן, לשתוק ולבלוע.״
זהו. זה נאמר.
או שהגיע הזמן לשפוך את כל המאגר?

״למה?״
אתה שואל.
והאמת? האמת היא שקיוותי שתאמר משהו קצת אחר הפעם.
אתה יודע, משהו שיותר דומה ל-״את צודקת, אני מצטער.״
אפילו הייתי מסתפקת אם היית מגיב ב״את צודקת.״
במחשבה שנייה, הייתי מסתפקת ב״מצטער.״
״מצטער״ ולא במילה אחת יותר!
אבל כנראה שהפעם זה פשוט חסר טעם.
״למה?״ אתה חוזר על שאלתך.
כמעט צועק בקול רם.
וכמו קולך, קולי גם.
״אתה יודע למה נבו?
אתה יודע למה?
כי כשאתה היית שקוע עמוק בחרא שלך אני עודדתי אותך.
אני עשיתי הכל כדי שתשכח קצת מכל מה שעובר עליך!
נטשתי את העזרה שלי לאמא, את התוכניות שלי, את השינה שלי. נטשתי את הכל בשביל לשבת איתך עד 3 בלילה וסתם להיות איתך. להרגיע אותך. ככה. כמה פעמים בשבוע.
ואתה יודע מה הכי עצוב?
שעשיתי את זה בשמחה.
בשמחה אמיתית ודאגה כי זה מה שחברים עושים.
וזה לא מעניין אותי שיש לך חברה.
אם יש לך חברה, תפסיק להזמין אותי לסרטים, לגלידות ולהיכרות עם ההורים.
אם יש לך חברה, תפסיק להגיד לי כמה שאני יפה וכמה שאני חכמה ושאתה דואג כי איך הרזתי! ושאני צריכה להתחיל להכיר בערכי כשאתה זה שממעיט ממנו!
כן, כן, אתה!
תפסיק להשלות אותי! חתיכת זבל מטומטם.
ומה זה משנה בעצם? למה שיהיה לך אכפת אם נפסיק לדבר?
מה זה משנה? הרי יש לך חברה.
יש לך כבר אחת כזו, שכחת?
אז נניח שאין. נניח שסתם היית צריך מישהי שתקשיב לך.
אבל מה איתי? מתי בזמן האחרון הקשבת לי?
כן. אתה צודק, זאת שאלה שלא שואלים.
חברים לא מתחשבנים.
אבל תן לי לשאול אותך, אתה קורא לעצמך חבר?
איפה היית בזמנים שאני הכי הייתי צריכה מישהו? סתם מישהו!
שיחבק, שיקשיב, סתם מישהו שיגרום לי להרגיש קיימת! באמת סתם.
שישלח לי הודעה קטנה של ״איך עבר עלייך היום?״
אלו ציפיות גדולות?
גם בשביל זה היו לך יותר מדי תוכניות על הראש?
כי כשהייתי צריכה חבר, אתה נעלמת.
נסת על נפשך.
ברחת.

התחלתי להבין איך מרגיש להיות מנוצלת. מנוצלת בנפשי.
״מזל טוב. זכית!״ צחקוק עגום יוצא מפי.
״ניצול מסוג כזה עוד לא יצא לי לחוות.
ניצול מהסוג שנזכר בי כשהוא צריך משהו.
טובה קטנה מאח שלי או כתף לפרוק עליה...

שכחת ממני נבו.
שכחת במשך תקופה ארוכה.
עברו עליי דברים... דברים שאף אחד לא שמע עליהם. שאף אחד לא התעניין.
בטח שלא שמת לב.
גם עליך עברו דברים לא קלים.
חברה שלך עזבה אותך בסמס וההורים שלך התעלמו ממך במשך שבוע כששמעו שיצאת בשאלה. דברים לא פשוטים בכלל עברו עליך.
אבל היה שם מישהו בשבילך.
נכון, אולי אני לא הבן אדם שיודע תמיד מה הדבר הנכון להגיד ואולי אני לפעמים קצת אדישה כשאני שומעת מה אתה עובר.
אבל אני הייתי שם בשבילך.
אני הייתי שם! ומי היה שם בשבילי?
אותה התשובה. אני.
וזאת בכלל אשמתי, לא?
כי האופי המטומטם שלי מרחיק את כולם ממני כשאני הכי צריכה מישהו לידי.
אתה זה שאמר לי את זה פעם.
אתה זוכר?
אמרת שאתה מוכן להלחם, לחדור את החומות של האופי הקשוח הזה ולהגיע ללב שלי.
אבל עם רוח לחימה כמו שלך הכי רחוק שהגעת היה לנופף לי לשלום מדי פעם כשנפגשנו ברחוב...
מדי פעם כשטרחת להעיף מבט על מישהו חוץ מעצמך.
ומה קרה פתאום?
למה באמת אכפת לך ממני?
נזכרת שאין הרבה חברים כמוני?
חברה שלך עזבה אותך שוב?
או שאולי עוד פעם מדובר בצרות בבית שלך?
יודע מה? שום דבר מזה לא משנה.
אתה יכול להמשיך לך בדרכך.
ברכותיי נבו, זאת הפעם הראשונה שמסלקים אותך, אה?״

אני פוקחת את עיניי וממשיכה ללטף את שיערות ראשך השחורות.
אולי יום אחד יהיה לי אומץ להגיד לך את מה שאני מרגישה - ישירות .