קצרים

נשברת מהר מדי

ממבט ראשון, היא נראית בת 15. תמימה כזאת, ילדה.
אבל אם מסתכלים לה עמוק עמוק בעיניים, נראה שעברו עליהן 100 שנה.
היא מאכזבת כל הזמן את הקרובים אליה ולא יודעת למה.
אז היא שוב ניסתה ונכשלה, ואתם שוב ציפיתם, על מה כל הדרמה?
עד כדי כך היא מתה מפחד לנסות דברים חדשים ולהתמיד בהם, לסיים אותם ולהצליח.
עד כדי כך היא רוצה להוכיח ולא מעזה יותר להבטיח.
אבל יש לה עוד בעיה. היא לוקחת ללב.
ואולי פתאום ברור למה היא מפחדת לאכזב?
היא נפגעת מהר, מתקפלת ונעלבת.
מילה קטנה לא במקום וכל השמחת חיים שלה מתפוגגת.
היא תבנה לה תדמית קשוחה ומאיימת,
כשבפנים הכל אחרת.
מבחוץ אין לה רגשות, אין לה הבעות.
מבפנים? ההפך הגמור.
אתם לא משערים אפילו עד כמה המצב חמור.
היא תתרץ לעצמה שהיא לא מצליחה כי היא פשוט חלשה.
והסביבה? גם ככה פוגענית וקשה.
חיוכה המאולץ יראה הכי שמח שיכול להיות.
אבל בחיים לא תפגשו בעוד עיניים כאלה עצובות.

והיא שוב תתחיל ללמוד משהו חדש, כי כמה אפשר לעשות כלום ולחיות מהכסף של ההורים?
היא שוב תחשוף את עצמה ותכיר אנשים.
הם יביטו בה בהתחלה בזלזול וחוסר הערכה.
מה זאת אומרת באת לפה כי את רוצה עבודה?
את רוצה להגיד לי שאת בת 17 וחצי? נו באמת ילדה.
אבל כשיביט בעיניה יראה שעברו עליהן 100 שנה.
וגם משם יעיפו אותה, למרות שהיא מלצרית לא רעה.
למרות שמאז שהיא ממלצרת יותר אנשים באים בגלל האווירה הנעימה שהיא משרה
(יש שיטענו בגלל חזותה הנאה).

אבל יש ימים שהיא לא מצליחה לתפקד.
יש ימים שהתת מודע שלה מפחד.
מפחד מאנשים, מפחד מרעשים.
וכל הקולות האלה שיש לה בראש...
שהיא לא טובה מספיק, שהיא לא מספיק מושלמת,
שיש טובים ממנה, טובים בהרבה,
והיא כל כך בינונית, כל כך מרושלת.
וביום כזה נופלות לה 9 צלחות.
וכל הזמן היא מתבלבלת בין ההזמנות.
וכשהבוס מניח יד על כתפה,
היא רועדת, מסתכלת עליו בעיניה ומחכה לפיטורין הבא.

וככה היא עוברת בין עבודה לעבודה,
בין אנשים לאנשים,
יותר ויותר מתוסכלת ולעיניה נוספות עוד כמה שנים.
ואולי היא צריכה מישהו שיסביר לה שאין לזה די,
שלא ייצא ממנה כלום ראוי למדי,
היא אחת שנשברת מהר מדי.