גיא הדרקונים

פרק 1

הוא לא ידע איפה הוא נמצא. החדר שהיה בו, היה מאובק ועל הרצפה שהייתה עשויה סלע מסותת, נראו כתמי דם יבשים בין עפר ועשבים צהובים ומתים. מתחתיו הייתה שלולית של נוזל, ספק מים ספק הפרשה גופנית כלשהי בה ראה את עיניו האדומות ושערו הבלונדיני. הוא הסתכל סביב וראה שהייתה מאחוריו דלת עץ כפולה ועליה מגולפים המון ציורים שלא הכיר ומימין לה בפינת החדר המרובע, היה דלי עץ קטן ופשוט שעליו היה לוח מתכת יחיד.

המילה שחיפש סיימה את האיחור האופנתי שלה לתוך דעתו והוא נזכר -'מעצר'. זה היה תא כלא. פתאום רעד יחיד עבר באדמה וכל החדר נצבע בגוון אדום צהבהב. אוטומטית הוא בא להפנות את מבטו לכיוון האור ולפני שהספיק משהו תפס את עינו בפינת החדר.

הוא לא האמין למראה עיניו.

זו הייתה פריסילה, אשתו. שערה האדום והאהוב עליו מאוד היה כעת מלוכלך מאוד בזרדים וחול, עיניה ששבו אותו בצבען הכחול-שמיים היו כעת סגורות ורטובות מדמעות, על פיה היה רסן מתכתי ועליו סימון שלא ידע לזהות והיא הייתה במערומיה. על פרקי ידיה ראה צמידים מתכתיים עם סימנים מוזרים. הוא מצמץ ואז הבין שהיה מעליה ובתוכה גבר שרירי וגדול שלא הכיר. הוא היה שבוי בקסמו של המראה ובזעם שעורר בתוכו. הוא רצה למצוא את הגבר הזר הזה ולהרוג אותו במו ידיו. הוא השתחרר מהשבי הפרטי שלו והחל להתקדם לעבר פריסילה. נהמה חזקה שלוותה בזרם אוויר הפילה אותו מעל רגליו. תוך כדי שהוא מנסה לקום, הביט למעלה לכיוון הרעש שעכשיו התברר גם כמקור האור האדום. זה היה חלון גדול וגבוה, כזה שאי אפשר לטפס אליו ודרכו הוא ראה את עינו וחלק מנחירו של דרקון אדום וגדול. עינו של הדרקון הייתה מקור האור האדום. צהובה עם פס שחור באמצע ומאיימת יותר מכל סכנה שראה בחייו.

"אנדי" שמע לפתע.
"אנדי, תקום" זה היה קולה של פריסילה. הוא הסתכל עליה וראה שהפריסילה הזו הייתה שרויה עמוק בסבל שלה ולא היא דיברה.
"אנדימיון, קום כבר!!" שמע שוב. לשמע שמו המלא, עין הדרקון נפתחה קצת יותר, והאור האדום התחזק בכל רחבי החדר עד שכל מה שהוא ראה, היה אדום.
***
"אנדימיון, קום כבר!!" הוא שמע את פריסילה פוקדת, "אנחנו צריכים לרכב למקדש האלה עוד שעתיים ויש מלא סידורים לעשות בכיכר העיר" היא אמרה. הוא עדיין ראה אדום וצהוב אבל עכשיו זה היה אדום וצהוב של השמש המאירה על עיניים סגורות. הוא פתח אותן כדי להסתכל בדיוק רב לתוך עיניה של פריסילה. תמיד ידע איך ליצור איתה קשר עין אפילו עוד לפני שהתחתנו.
"העיניים האדומות שלך קצת יותר אדומות מבדרך כלל, איך עבר עליך הלילה אהובי?" היא שאלה ומבטה היה רך, הוא רצה לשאוב אותה לתוך עצמו אבל אז נזכר בחלום.
"היה לי סיוט בלילה אבל הוא הרגיש הרבה יותר מוחשי מכל החלומות שלי בזמן האחרון" הוא אמר ותהה מה היא תחשוב על תפקידה בסיוט הזה.
"אנדי, האלה מחכה לנו עוד שעתיים. אני אצטרך להשתתף בטקס בו היא מעניקה מדליות לנבחרי העיר. אחרי שתוריד אותי שם, יש לך עבודה במחסנים שם, נכון? אני חושבת שאתה מקבל היום עוד נער צעיר שיעזור בסידור הסחורה ותצטרך להיות שם כדי להסביר לו את העבודה." היא הניחה את ידיה על החזה החשוף שלו ואז הורידה את הידיים לאט לעבר שולי השמיכה הדקיקה שעטפה אותו וחייכה חיוך שובבי. הוא לקח את ידה הימנית בידו ולחץ אותה בעדינות.
"פריסילה זה הרגיש כמו חלום חשוב. מעולם לא היה לי משהו שאפילו מתקרב לזה" הוא ניסה לזכות בהבנתה.
"אני מבינה. בזמן שאני מתארגנת לך לכיכר העיר ותקנה קנים לחצים שלך, שלושה כיכרות לחם, שק של תפוחי אדמה ושק קטן של תפוחים ירוקים. כשתחזור, תוכל לספר לי על החלום שלך בזמן שאנחנו רוכבים למקדש על קש ובאש, טוב? אה וזה מזכיר לי קש ובאש צריכים פרסות חדשות!" היא אמרה והתחילה לנבור בין שמלות שהוציאה ממגירה בארונית ליד המיטה. "בסדר, פריסי. אבל זה חשוב אני לא מוותר אני אסיים ונדבר. אני מודאג" הוא אמר ואז התקרב אליה מאחורי גבה. הוא הכניס את ידיו מתחת לכתפיה וחיבק אותה חיבוק ארוך.
כששחרר אותה, היא הסתובבה בין ידיו והביטה לתוך עיניו "אני אוהבת להיות בין הידיים החסונות שלך ותחת המבט החודר הזה." אמרה. לרגע ארוך הם הביטו זה בעיני זו ואז הם התנשקו. אנדימיון הרגיש צורך להשקיע את כל כולו והוויתו בפריסילה. משהו בפנים אמר לו שהוא צריך אותה והיא הולכת להיעלם לו. הוא לא ידע איך ימשיך להתמודד עם החיים ללא פריסילה לצדו. הוא הרגיש איך פקו ברכיו ככל שהנשיקה התארכה. "מה קרה לך הבוקר?" אמרה שהתנתקו "הרבה זמן לא היית ככה, אהובי. לא שאני מתלוננת" אמרה והתנשפה.
"אני אוהב אותך" אמר והביט בה שוב עם חיוך דבילי על הפנים ויצא מהחדר משאיר אותה נושכת את שפתה התחתונה בחיוך.
***
כשהגיע לכיכר העיר, ראה את כל הדוכנים מסודרים אחד ליד השני בטורים וביניהם המון אנשים מתהלכים עם סלים ומתווכחים עם רוכלים. היה שם כל מה שיכל לדמיין מאוכל ועד שטיחים למקדשה של האלה. הוא עקב אחרי הצחנה המסריחה של הדגים שחיכו להימכר על דוכנים, משם לתוך קהל של אנשים מתווכחים שם ידע שימצא את ג'יימס חברו. ג'יימס ראה אותו וישר בא לקראתו כשמבט כועס על עיניו. "אנדי! מה שלומך? היית מאמין? הרוכל העלוב הזה מבקש ממני בשביל הדג העלוב הזה 3 פרוטות נחושת כאשר חברו הצמוד אליו מבקש רק 2! אתה מאמין לחוצפה הזו?" אנדי הביט אל שני הדוכנים וישר הבין.
"ג'יימס, הרוכל שמבקש שני פרוטות מוכר דגים שהתקלקלו. אם תסתכל קרוב תוכל לראות שהדגים מכוסים בתולעים חצי שקופות. דגים כאלו אפשר לזרוק לפח. 3 פרוטות הן די והותר אם ברצונך לשמור על בריאות הבטן שלך." ג'יימס הביט בדגים של הרוכל וגירד את רעמת זקנו השחורה בזמן שזה הביט באנדימיון והזיע קלות במקומו "הם לא מקולקלים" הוא אמר והביט לצד ימין.

"אה אה! אני רואה אותם! אתה ידידי, שיקרת לי! רצית לקחת ממני כסף על מוצר שלא שווה אף פרוטה! התבייש לך ועזוב את כיכר העיר מייד!" ג'יימס סיים לרעום עליו. הרוכל גמגם קלות ואמר "ל-למה שאעזוב? אם אתה לא רוצה יבוא מ-מישהו אחר ויקנה" הוא רעד במקומו "אתה לא יודע מי אני?" אמר ג'יימס וגרם לאנדימיון להעלות חיוך על פניו כשצפה במתרחש "אני ג'יימס פורטון ואני בעל האדמה שעליה הדוכן שלך עומד! עזוב מייד את אדמתי! פוחז!" עכשיו אנדימיון התחיל לצחוק בקול בזמן שהרוכל אסף במהירות מפתיעה את חפציו והחל לרוץ ולהיתקע באנשים. ג'יימס הביט בו מתרחק ואז הסתובב לכיוונו של אנדימיון, תקע את ידיו במותניו והפנה את עיניו החומות לעבר אנדימיון. כתפיו וראשו המגולח נצצו מזיעה והגופיה והמכנס השחור שלבש היו ספוגים בכתמים של שיכר ושומן. הכל חוץ ממגפיו. מגפיו השחורות של ג'יימס תמיד נצצו והיו נקיות. "עכשיו שסיימנו עם הפוחז, יש משהו שאני יכול לעשות בשבילך חברי?" ג'יימס שאל ושיחק בצידו של השפם הנפוח שלו.

"אני ופריסילה צריכים לרכב למקדש האלה היום ממש בקרוב. יש לפריסילה אירוע שהיא חייבת להשתתף בו. לאחר יום העבודה אני צריך לצאת לצוד לנו אייל שיהיה אוכל לסוף השבוע. בשביל זה אני צריך קנים חדשים לחיצים. האם יש בכיכר רוכל שמוכר קני חיצים איכותיים?" הוא שאל את ג'יימס.
ג'יימס הביט ברצפה וקימט את מצחו "הגיע רוכל אחד הבוקר שראיתי אותו פורק נשקים שונים וביניהם גם קנים לחיצים" אמר יותר לעצמו מאשר לאנדימיון ואז הרים את ראשו אליו "אני חושב שחלפת על פניו ישר כשנכנסת לתוך הכיכר."

אנדימיון הסתכל סביב בין האנשים וציין לעצמו את הדוכנים הקרובים של שאר הפריטים שהיה עליו להביא הביתה. הוא נפרד מחברו בלחיצת יד ויצא למלאכת הרכישה. כשסיים לרכוש את כל השאר, חזר לכניסה ושם ראה את הרוכל שמכר נשקים. הוא השאיר אותו לסוף.
אנדימיון הביט בדוכנו של הרוכל בעודו מתקרב אליו וראה שם נשקים שלא הכיר. הוא זיהה את הקנים שהיה צריך והגיע לשאול את הרוכל על טיבם ועל מחירם. כשראה אותו הרוכל הוא יצא מאחורי הדוכן שלו, מבטו לא חושף כלום. הרים את אחד הנשקים המוזרים שאנדימיון לא הכיר שנראה כמו מעגל עם שני סכינים מתעכלים בצידיו וזרק אותו לכיוונו בעוצמה ובנחישות.