גיא הדרקונים

פרק שני

הוא הריח דם. ריח נחושתי וכבד שהתלווה אליו גל חום הבוקע מהבטן לשאר הגוף. העולם האט את מהלכו בעוד שהדבר החשוב ביותר בו היה חפץ מתכתי קטן עם שני סכינים מעוקלים שעשה את דרכו באוויר לכיוונו של אנדימיון. הוא לא הבין מה קורה. הוא הביט סביב וראה שכל שאר האנשים הנמצאים בכיכר העיר המשיכו בענייניהם כרגיל רק הרבה יותר לאט. אישה אחת באה לתת כסף לרוכל ואנדימיון לא הצליח להבין איך למשך כל כך הרבה זמן הרוכל שמר על חיוך עד שהיא תואיל בטובה להניח את המטבעות בכף ידו הפתוחה לרווחה.
אנדימיון ראה אדם אחר מתאמן בחץ וקשת באיזור מיוחד שהיה מיועד לנשקים בכיכר העיר, מרחק צעדים אחדים מהמקום בו עמד בו עכשיו. הוא לא הבין איך שריריו של האיש לא דואבים לנוכח הפעולה הכה איטית שעשה במתיחת המיתר של הקשת.
לפתע העולם נצבע בגוון אפור. האנשים, החפצים, השמיים. מכחול של צבע אפור עבר חיש מהר על כל מה שהיה בטווח ראייתו של אנדי למעט מראה אחד. החפץ המתכתי באוויר. הוא היה עכשיו הרבה יותר קרוב ממקודם. אנדי יכל לפרוש את ידו קדימה ולגעת בו. הוא הבין שהוא צריך לזוז מהדרך כשניסה להרים את רגלו הרגיש כובד רב על תנועתו. הפעולות היחידות שלא הרגישו כבדות היו הנעת ראשו והנעת זרועותיו. עדיין הייתה התנגדות בלתי מוסברת אבל היא הייתה הרבה יותר קלילה מאשר הניסיון להזיז את רגליו.
הוא חיכה לרגע בו שני הסכינים המעוקלים יהיו מופנים לצדדים וחלק חשוף של הנשק המתכתי יופנה לעברו. כשהרגע הזה הגיע הוא הושיט את ידו ואחז בחפץ המשונה שהיה כצלחת עבה.
אנדימיון הרגיש פעימת לב חזקה במרכז החזה שלו ובבת אחת המציאות התפרצה וגברה על הגוונים האפורים והאיטיים שהקיפו אותו מכל עבר. לפתע קולם של אנשים וחפצים, שאנדימיון לא שם לב שהיה חסר לו בעולם האפור, נשמע והנשק המוזר נח באחיזת כף ידו.
הרוכל התוקף עמד המום שאנדימיון תפס את הנשק. היה נראה שהוא מנסה להגיד משהו אבל אז נענע את ראשו לצדדים, סגר את עיניו בכעס והסתובב ורץ.
אנדימיון לא ידע למה אבל הוא הטיח את הנשק ברצפה והחל לרוץ אחרי האיש. הוא הרגיש כלפיו שנאה יוקדת שלא ידע מאיפה הגיעה. הוא אפילו לא ידע את שמו.
הם יצאו מכיכר העיר ונכנסו לרובע של בתים. אנדימיון רצה לתפוס אותו אך לא ידע מה יעשה כשהוא סוף סוף ימצא אותו ויאחוז את דש חולצתו בכף ידו ויסתכל לו לתוך העיניים. התמונה הזו הופיעה בתוך ראשו וסירבה לעזוב. הוא היה אחוז דיבוק לתפוס אותו.
לאחר שעה קלה של מרדף, אנדימיון שם לב לכך שהוא באופן לא מודע מוביל את ריצתו של האיש וגרם לו לברוח לאן שרצה, או חשב שרצה. משהו קרה לו והוא לא ידע להסביר מה. פתאום חש כאילו הפך לצייד מיומן שהתעסק בזה שנים. הלוואי וידע להוציא את היצר הזה מתי שניסה לצוד איילים ובמקום זאת חזר הביתה עם ארנבים.

קיר.

התוקף עמד מול קיר לבנים שסימן את היציאה מתחומי העיר. השער היה רחוק משם. הוא יכל לברוח ימינה או שמאלה אבל הסמטה הייתה מספיק צרה כך שאנדימיון יתפוס בדש חולצתו אם ינסה זאת.
"בבקשה אל תהרוג אותי" האיש צנח אל ברכיו בתנוחת תחינה. "חשבתי שאתה בא לגנוב את הסחורה כמו שעשו לי כבר פעמיים היום"
אנדימיון לא האמין לאף מילה. "אתה היית בתוך הדוכן כשראית אותי מתקרב ואז החלטת לזרוק עליי את ה ספירה מורטם הזו" אנדי עצר וחזר לעצמו בראש על השם שיצא לו מהפה. ספירה מורטם. הוא פתאום הבין מה הוא הנשק ואיך הוא עובד. מאין הידע הזה הגיע? הוא לא ידע להגיד. השנאה היוקדת לאיש התגברה על כל היגיון. הוא אחז בדש החולצה של האיש באגרופו וקירב אותו לעיניו "ניסית להרוג אותי" הוא אמר בקול נמוך ומסוכן להפליא.

"אנדימיון!"
ג'יימס.

"תשמרני האלה, מה קורה כאן?" ג'יימס הגיע מהשביל שמאחורי אנדי. "הוא ניסה להרוג אותי, הוא צריך למות" אנדי היה עדיין שבוי בתוך השנאה היוקדת שלו.
"אמרתי לך שחשבתי שאתה בא לבזוז את הדוכן שלי, זה לא היה בכוונה" הרוכל אמר וניסה להשתחרר מאחיזתו של אנדימיון.
ג'יימס שם יד על כתפו של אנדי. הוא הרגיש כיצד היצר החדש והמוזר הזה מפנה את כל כולו אל ג'יימס ואל התעוזה שלו לשים יד בין מה שהוא היה עכשיו לבין הטרף שלו. הוא הרגיש שנאה יוקדת שהופנתה כרגע אל ג'יימס. אבל זה לא יכול להיות, הוא חשב. ג'יימס חבר שלי אני לא רוצה לפגוע בו, החליט.
הוא הפנה את מבטו אל הרוכל והטיח אותו בקיר. הוא התעוות בכאב לנוכח המכה. "אם אי פעם אראה אותך שוב פה, לא ניפרד כידידים" הוא הוציא מטבע כסף מכיסו והדביק אותו באמצע מצחו של הרוכל. "הנה, בשביל כל הסחורה שיש לך פה היום." הוא הסתובב מעליו לכיוונו של ג'יימס והרגיש מעט רע עם עצמו אבל לא התחרט על השיעור שלימד את הרוכל. "אני אלך לקחת את מה שרכשתי עכשיו ואלך לפגוש את פריסילה. כמו תמיד חברי, תודה לך על זמן נפלא בשוק של כיכר העיר."
ג'יימס לבש מבט מוטרד על פניו ואמר "לא מתאים לך לעשות משהו כמו שעשית פה היום, אנדי. אתה חש בטוב?" אנדימיון לא ידע איך להשיב על השאלה הזו. הוא בעצמו לא ידע מה גרם לכל זה ולכן אמר את האמת.
"אני לא יודע ג'יימס. אני מניח שהזמן יעשה את שלו, כמו תמיד. היה שלום חברי היקר, עד הפעם הבאה" הוא טפח על כתפו של ג'יימס והחל לחזור את הדרך שבה רץ לעבר כיכר העיר.

***
יארו נאבק בחולשה שלו וברצונו העז להתעלף והוריד את המטבע שהיה דבוק לו למרכז המצח.
הוא הביט בו בידיו ואז הביט במנהל הכיכר ובדרקון ההולך לידו.
על אף שכל גופו כאב וריאותיו עדיין שרפו מהריצה הארוכה, הוא לא הצליח לעצור את עצמו מלחייך חיוך יודע דבר.

***
לאחר שסיים להעמיס את כל החפצים על באש, אנדימיון הסתכל לעבר השמיים. השמש הייתה כמעט באמצע שלהם. פריסילה אמרה לו שיחכה כדי שהיא תמצא את גביש הקריסטל ותכשף אותו בהתאם לזמן הדרוש אבל הוא רצה פשוט לצאת אז אמרה לו שיוודא שהוא חוזר לפני שהשמש מגיעה למרכז השמיים. השמש הייתה עכשיו ממש קרובה למרכז השמיים, הוא הבין שהוא יצטרך לרכב מהר. הוא עלה על באש.
"אדוני!" אנדימיון הפנה את מבטו לעבר הקול וראה ילד עומד ליד ראשו של באש.
"אדוני, בבקשה. אולי זה יעניין מישהו מהמשפחה שלך?" הוא הושיט לאנדימיון פיסת קלף פפירוס קטנה. "תודה" אנדימיון אמר והילד הלך לדרכו. אנדימיון פתח את הקלף המגולגל וראה הזמנה להרצאה בספרייה העירונית על מורשתם של הדרקונים השולטים ועל הטרור והכאוס שנמצא מעבר ל-'מורניס', חומת האש.
"בטח זה יעניין את פריסילה, אני אשמור לה את זה" אמר לעצמו. הוא דחף את ההזמנה לתוך אחד הסלים שעל באש והחל לרכב במהירות לכיוון ביתו.