אוריה
"כל הבדיקות יצאו תקינות, רמת החמצן והנוזלים, הכל בסדר" הדוקטור הסביר לאחר שסוף סוף הסתיימו הבדיקות.
"ברוך השם" אימי מלמלה וחייכה לעברי חיוך קטן ומנחם, מלטפת את כתפי בעזרת כף ידה הנעימה.
"אני רק רוצה להזכיר, הזיכרון שלך נפגע לגמריי. עברה כמעט שנה שלמה מאז התאונה וממש בקרוב עלולים לצוץ לך חלקים קטנים מליל האירוע, הסיכוי שתצליחי להזכר גם במעט ממה שקרה שם, הוא 43% ל- 57%" שמחתי ששמעתי את הדוקטור אומר לי את זה.
גם אם הסיכויים הם כלושים לגמריי, התנחמתי בכך שלפחות יש תקווה קטנה שאצליח להיזכר אחרי מה שקרה היום בבית הספר.
"אני אוכל לדבר איתך לרגע בחוץ?" אימי שאלה את הרופא והוא מיד הנהן.
הם יצאו שנייהם מהחדר, עדיין יכולתי לשמוע את דברייהם.
"אני באמת מעדיפה שהיא לא תזכור דבר מהיום הזה" שמעתי את קולה של אימי בצורה מעט רעועה וחלשה.
"למה? את לא תשמחי אם הזיכרון ישוב אליה?" הוא שואל באי הבנה ואימי מצקצקת בלשונה, כנראה מתקנת את השערתו.
"אני לא רוצה שתיפגע שוב, אתה יודע איך זה"
"אוקיי גברת שנהר, אני אומר שוב, זה כמעט ובלתי אפשרי. הסיכויים הם קטנים מאוד למרות היום שצצו לה זיכרונות קטנים" הרופא החזיר תשובה הגיונית למדיי לאימי.
שיחתם המשיכה זמן מה, אני מרגישה כל כך עצבנית כשאני כבר לא יכולה לשמוע אותם ומודעת לזה שבעיקרון אמא מחליטה מה הרופא יעשה איתי.
כמה צעקות מצידה של אימי, וכמה מילים מרגיעות מצידו של הרופא האישי שלי.
לבסוף, אימי נכנסה לחדר לבדה.
"נשתחרר עוד היום" אמא אמרה באנחה, נראה על עינייה עד כמה שהיא עייפה, אמא שלי היא הכל בשבילי, היא בן אדם שנותן אהבת חינם מבלי לצפות לתמורה וזה מה שאני אוהבת בה.
הנהנתי במבט מושפל, מעט עצבנית שהיא ממשיכה להסתיר ממני דברים.
"עד כמה את רוצה לזכור אוריה?" היא שאלה והדמעות עמדו בקצוות עיניה אבל ידעתי שהיא לא תבכה, היא חזקה יותר מזה.
משכתי בכתפיי כלא יודעת,
"מצטערת" מלמלתי.
היא הנידה בראשה וליטפה את לחיי, מביטה בי בעינייה הרכות ומחייכת חיוך קטנטן.
"אין לך על מה, זה לא באשמתך" אמרה לי והנהנתי חלושות.
"קדימה, תורידי ממך את החלוק הזה.תחליפי לבגדים" העלתה חיוך גדול על פנייה ומיהרה לשנות את נושא השיחה המדכא.
קמתי ממיטת בית החולים, היא הגישה לי את התיק עם דבריי וניגשתי לשירותים, מחליפה את חלוק הלבן המעוטר בשם בית החולים בו אני נמצאת לבגדיי שהבאתי עוד מביתי.
אחרי האירוע שקרה בבית הספר, לפי מה שהבנתי מדר, אחרי שאמא שלי הגיעה הוא פשוט ברח, תאמת שעצוב לי הייתי רוצה שהוא יישאר וידאג לי..
חזרתי לאימי וחיכינו לאישורו של הרופא ליציאה שהגיע ממש תוך כמה דקות.
ברגע שקיבלנו את האישור, יצאנו יחד מדלתות המרפאה והלכנו יחד לרכבה של אימי.
נכנסנו לאוטו ואימי החלה בנסיעה.
הכביש היה ריק עקב השעה המאוחרת שהייתה, לכן אימי הרשתה לעצמה להאיץ מאט את קצב המכונית.
נתקפתי חרדה.
נשמתי עמוק, עוצמת את עיניי ומנסה להתמודד עם הפחד שלי.
"אמא, תאטי קצת" קולי רעד והיא מיד הסתכלה עליי והאטה את המהירות, מביטה בי במבט מתנצל.
סימנתי לה בידי שאני בסדר, היא הנהנה וחזרה להביט בכביש הריק והחשוך.
הגענו לבית לאחר הנסיעה השקטה.
עליתי לחדרי ומיד הודעתי לדר, שכל הבדיקות יצאו כשורה ושאין שום בעיה, למרות אחרי מה שקרה אתמול.
ניתקתי את השיחה עם דר והבטתי במסך הטלוויזיה הכבוי.
"אחותי היפה, איך היה?" ניתאי התפרץ לחדרי והבהיל אותי מעט.
"ואם הייתי ערומה?!" לקח לי שנייה להרגע לפני שצעקתי עליו בקול נמוך.
"זה לא שיש משהו שלא ראיתי, התקלחנו יחד כשהיינו ילדים קטנים" הוא אמר כמובן מאליו ומבטי היה אדיש.
"לא שאני זוכרת את זה..." מלמלתי לעצמי בעצב והוא התקרב אל מיטתי ועטף אותי בידיו הגדולות ממותניי, מחבק אותי ומסניף את שיערי.
"מטורף עלייך אחות קטנה" הוא נשך את ידי וייללתי בכאב.
חייכתי אליו ושנינו צחקנו.
הוא היחיד שמצליח לעלות לי את החיוך, הוא ודר.
"אני תכף הולך לדר, למסור לה משהו ממך?" שאל אותי והחיוך נפרש על פניו ברגע ששמה של דר יצא מפיו.
דר וניתאי חברים כבר שנה.
"לא, כבר דיברתי איתה" הנדתי בראשי ואמרתי, מביטה בעיניו העמוקות.
ניתאי קם ממיטתי לאחר כמה דקות שדיברנו, הוא יצא מחדרי והשאיר אותי לבד.
הייתי צריכה להתרענן קצת אחרי היום הזה, נכנסתי להתקלח,המים החמים הכניסו אותי לאופוריה נעימה שגרמה לי לחלום בהקיץ. פלאשבק עשה את דרכו במוחי ויצאתי מהאמבטיה...
רואה נער שישב על מיטתי, שיחק עם השרשרת מגן דוד שלו בין ידיו. "מוכנה? נצא למועדון היום!" אמר בצחוק אדיר אבל פניו לא היו ברורות, כמעט מטושטשות...
"לא!" צרחה נפלטה מפי ברגע ששמעתי כמה דפיקות על הדלת והחזירו אותי למציאות, כל כך קרובה ועם זאת כל כך רחוקה.
לאחר שתי דקות ניגבתי את עצמי, שמתי הלבשה תחתונה ופיגמה אפורה של קלווין קליין קצרה.
סירקתי את שיערי והתזתי בושם נעים על גופי.
ירדתי למטה עם כפכפים וראיתי את אבי ואת ניתאי יושבים על הספה ורואים כדורגל, ואת אמי במטבח מכינה אוכל.
רציתי להיות קצת לבד הרגשתי קצת חנוקה, החלטתי לעשות טיול קטן לשאוף אוויר, הלכתי אל אבי ואל ניתאי ואמרתי בלחש:"אני הולכת לעשות סיבוב בחוץ בסדר?"
במטרה שאמי לא תשמע ותתחיל עם הדאגה.
"הכל בסדר?" אבי שאל והנהנתי נתתי לו ולניתאי נשיקה בלחי ויצאתי מהדלת בשקט.
YOU ARE READING
ORIA
Romanceמכירים את הזוגות האלה? הזוגות שאוהבים אחד את השני עד מוות? שנשבעו אחד לשני להישאר אוהבים גם בלי חתונה? כנראה שלא מכירים, אין הרבה זוגות כאלה. אבל יש זוג אחד...אחד שכבר הספיק להיתפצל ולהפוך לשני אנשים שמרגישים חסרי תכלית, נואשים אחד לשני בלי ידיעה ל...
