הייתי אז בת 12 . זו הייתה מסיבת סיום של כיתה ז',הופעתי שם,שרתי סולו והתרגשתי כאשר המון האנשים מחאו כפיים. סיימתי את ההופעה שלי וצפיתי עם אמי מהצד בשאר ילדי השכבה מופיעים,חלקם קוראים,חלקם רוקדים,חלקם משחקים.
ראיתי אותה,נערה גבוה ודקיקה בממדיה,שיערה ארוך ושטני ועיניה גדולות,שפתיה המשורטטות בצורה מושלמת מחייכות חיוך קורן מלא בשיניים ישרות. היא הייתה לבושה בשמלה זוהרת כשאר הרקדניות,אך היא נראתה זוהרת יותר מהן. יפה יותר מהן. קינאתי בה,רציתי להיראות כמוה.
תפסתי בידה של אמי ושילבתי אותה בזרועי,הצבעתי לעברה "אני רוצה להיות כמוהה יום אחד" מלמלתי אליה ואמא שלי חייכה "אל תדברי שטויות מותק,את יפה הרבה יותר מכולן" היא נשקה למצחי. "בואי" היא הובילה אותי לדוכני האוכל "נקנה לך משהו לאכול" היא אמרה והנהנתי בסיפוק.
לא לאחר זמן רב יצאתי מן הדוכן כאשר שקית צ'יפס מטוגן בידי,שערות סבתא ביד השנייה ובקבוק קולה קר. אכלתי בהנאה,וכאשר ניזכרתי בפניה של אותה הנערה דקיקה יסוריי מצפון מילאו את מחשבותיי. היא רזה,לעומתך .אמר קול נסתר בראשי. לעולם לא תוכלי להיות יפה כמוהה עם תמשיכי לאכול כך.
וכאן זה התחיל. כאן התחילו הפרעות האכילה שלי. רציתי להדמות למישהי אחרת,והפכתי למישהי זרה.
****
הבטתי בעצמי במראה. דמות מוזרה ושונה נשקפה לעיני- נמוכה,בעלת ירכיים עבות,בטן קטנטנה שבולטת החוצה,פנים עגולות ולחיים שמנמנות. כל מה שראיתי היה שומן. ילדה שמנמונת ולא יפה. היה לה שיער זהוב שכולם החמיאו לה עליו,ועניים חומות שתמיד אמרו שהן יפות.
לא הבנתי מה יפה. ניסיתי לחפש כל יופי ולא ראיתי דבר,סתם מישהי מוזרה ולא מיוחדת,אולי אפילו הייתי מגדירה אותה כמכוערת.
הסבתי גב למראה,והלכתי למטבח. אמא הכינה לי את הארוחה לבית הספר,טוסט עם גבינה שכל כך אהבתי. החלטתי שאפשר לוותר,לא אמות אם לא אוכל בבית הספר,הרי בסוף יום הלימודים אחזור לבית ואוכל ארוחת צהריים,יום הלימודים לא כל כך ארוך,אני יכולה להתאפק.
יצאתי לבית הספר. וככה היה עוד ועוד יום.
****
בבית הספר עשו בדיקות גובה ומשקל. הייתי בכיתה כשהגיעה האחות וקראה בשמי,אמרה כי הגיעה תורי להיבדק. הלכתי אחריה לחדר האחות,חוששת מהתוצאות. היא אמרה לי להוריד את נעלי ולעלות על המשקל,עשיתי כדבריה וצפיתי בה מכוונת את המשקל ורושמת בפתק את מישקלי,לאחר מכן היא בדקה את גובהי וחייכה אליי.
"משקל 48 וגובהך מטר 50" היא הנהנה "משקל בסדר גמור לגילך"
הנהנתי ויצאתי מחדרה. היא אמרה שזה בסדר. לא האמנתי לה. ידעתי שהייתי שמנמונת,אולי לא שמנה במיוחד אך בהחלט לא רזה. לא הייתי מרוצה מהתוצאות והחלטתי כי עליי לעשות דבר בנדון,עליי להשתנות. הייתי בטוחה שכשהשתנה אנשים יעריכו אותי יותר,אולי אחד הבנים יבחין בי וסוף סוף אוכל להרגיש טוב עם עצמי.
טעיתי.
****
השקם בבוקר קמתי. השעון המעורר העיר אותי כל בוקר ליום חדש,כל יום בשעה חמש וחצי עם הזריחה.
התחלתי במאה כפיפות בטן,לאחר מכן עברתי לתרגילי רגליים ובסוף סיימתי בריצה קלילה באויר הצלול של הבוקר לארוך הרחוב בו גרתי.
עם הזמן הוספתי לאימון הבוקר גם הליכה בערב,והדבר הפך אינטנסיבי וקבוע בשיגרת היום יום.
הייתי אז בת 12. משם זה התחיל. הייתי עוד תמימה.
