בת 16- כולם נוהגים לומר שזו השנה המתוקה בחיים,אך בשבילי הגיל הזה היה מריר,כואב יותר מכל. כאן כבר התחלתי להתמודד עם ההפרעות האכילה בצורה רצינית, בשנים הקודמות רק טעמתי מן ההפרעות,חשבתי שהכרתי אותן אך מסתבר שטעיתי. עכשיו אני יודעת כמה מרה מחלת האנורקסיה,כמה כואבת ויפה היא בו זמנית.
את החופש הגדול ביליתי באימונים אינטנסיביים בטניס,כל יום הייתי משחקת בזמן שהחברות הטובות שלי בילו בח"ול. אני הרגשתי לבד,אך כבר למדתי להתמודד עם התחושה הזו,כבר הכרתי אותה היטב. אמרתי לעצמי שכשהן יחזרו הכל הולך להשתנות,החיים שלי ישתנו מקצה לקצה.
הפעם צדקתי. צדקתי בגדול.
שנת הלימודים התחילה,עליתי לכיתה י"א. הנער ההוא כבר למד איתי באותה כיתה,כיתה מדעית. כבר לא הייתה לו חברה,הייתי בטוחה בזה. הוא חזר לחייך אליי,הפעם הוא כבר פיתח שיחות,היה מתיישב לצידי לפעמים בשיעורים,תמיד הייתה לי תחושה כי הוא מנסה להתקרב אליי,אך פחדתי מהקרבה הזאת,כעסתי עליו,לא רציתי אותו לידי. פחדתי להודות בכך אבל עדיין אהבתי אותו.
הוא הצליח להשיג את המספר שלי,היא שולח לי הודעות,מבקש עזרה בשיעורים למרות שהוא ידע את החומר אויל אפילו טוב יותר ממני. עזרתי לו מטוב לב,ואולי כי פשוט רציתי לדבר איתו.
עדיין הייתי פגועה. מכולם. מהחברות הטובות שלי,הרגשתי כי הן מתרחקות ממני,ממשיכות את החיים עם אנשים אחרים,הייתי פגועה מההורים שלי שלא תמיד הבינו אותי וסתם פיתחו ריבים חסרי משמעות,הייתי פגועה ממנו,אותו הנער. הייתי בטוחה שסלחתי לו אבל די טעיתי.
התחלתי לאבד את הרגש שלי,הפכתי לעצבנית וחסרת שמחה. אנשים נטו לומר כי שכחתי איך לחייך,כבר לא היה אכפת לי. הדבר היחיד שעיניין אותי היה המשקל שלי,וכמה קלוריות אוכל ביום.זו הייתה הדרך התמודדות שלי,המשקל. כשהייתי עצבנית או פגועה פשוט לא הייתי אוכלת,במילים אחרות הייתי מוציאה את הכאב שלי על האוכל.
תחילה הכל התחיל מ500 קלוריות ליום,וגם אז זה נראה לי הרבה מידי. אחר כך הורדתי ל300 ואז ל200 ובסופו של דבר הייתי אוכלת תפוח ביום,או אפילו צמה ימים שלמים.
בכדי להתגבר על הרעב הייתי שותה מים בכמויות וגם קפה שנתן לי תחושת שובע מסויימת.
הרגשתי טוב עם עצמי באיזשהו אופן,הרגשתי שסוף סוף יש לי שליטה על משהו ואף אחד לא יכול לעשות עם זה כלום. אף אחד לא יכול לשלוט על הגוף שלי מלבדי.
השלתי קילו. ועוד אחד. ועוד אחד. ועוד שלושה. ועוד חמישה. וזה לא ניגמר.
הציונים שלי ירדו. החברים הקרובים שלי התרחקו ממני,כבר לא היו שם. הייתי עייפה,בקושי הולכת. רוב הזמן ישנתי,ברחתי מהמציאות. רציתי לבכות,אבל הדמעות כבר לא ירדו מעיני מרוב שהרגלתי את עצמי לא לבכות,אך זה לא נמע מן הכאב לשוב ולהופיע. הוא היה שם,אינסופי. רציתי למות,רציתי למות מרעב,רציתי להיות רזה.
ראיתי את האנשים סביבי מביטים בי בעצב,ראיתי את הדאגה על פניהם. אהבתי את זה,אהבתי את הידיעה שגרמתי להם לכאב,אותו כאב שאני סבלתי ממנו,אהבתי לראות שבאמת אכפת להם,אבל היה קשה לי לקבל כי זה באמת אמיתי.
אמא התחננה שאני יאכל,הייתה צועקת,מנסה לדחוף אוכל לפי בכוח. אבא היה אומר כי אני כבר רזה ושאין לי ממה להרזות יותר,סבתא הייתה בוכה,הלב שלה היה שבור,היא אמרה כי היא שמחה שלסבא לא יצא לראות אותי במצב הזה. האחים שלי ניסו לשכנע אותי לאכול,אפילו קצת. פעם ראשונה מזה שנים ראיתי דאגה על פניהם של האחים שלי,שנהגו להקניט אותי כי אני שמנמנה עוד כשהייתי ילדה קטנה
. תראו אותי! עכשיו אני רזה! רציתי לצעוק להם.
החברים שנותרו לי אמרו כי אני נעלמת,בקרוב לא ישאר ממני כלום.
הדבר ששבר אותי היה שהוא,הנער שעדיין אהבתי אותו אמר שאני כבר רזה מספיק,ופעם אחת בטיול השנתי כאשר כולם הכינו סנדוויצ'ים לטיול ואני עמדתי בצד הוא בא ושאל אם הכנתי סנדוויץ',אני השפלתי את מבטי ואמרתי לא,מתרחקת ממנו.מתרחקת מכולם.
בנות מהשכבה אמרו שרזיתי יותר מידי,אחת מהן אמרה שעם ההליכות שלי הלכתי רחוק מידי,ולאן בסוף אגיע?
אפילו המורים כבר דאגו,אמרו שהגזמתי,שאני צריכה לאכול. הבעיה שהם לא מבינים.אני לא יכולה לאכול. זו הבעיה באנורקסיה.
הייתי שואלת את עצמי למה אני שואפת? כבר עברתי מזמן את הגוף המושלם ידעתי שאני רזה,רזה יותר מידי,אבל רציתי יותר. הרגשתי מסופקת כאשר ראיתי את המספר על המשקל הולך ויורד כל יום. הרגשתי שליטה,הרגשתי שסוף סוף יש משהו שאני מצליחה בו. הרגשתי מאושרת כאשר ראיתי את הדאגה של האחרים,הרגשתי שסוף סוף באמת נלחמים עליי,אולי באמת מישהו אוהב אותי?
אבל אני עדיין לא אהבתי את עצמי. כבר ויתרתי על החלומות שלי. כבר ייחלתי למות. את המטרה שלי עברתי מזמן,עכשיו רק נותר למות במשקל גוף נמוך ביותר.
האנורקסיה הפכה חלק משמעותי בחיי,לא רציתי לעזוב אותה. הייתי בטוחה שזה עוזר לי להתמודד עם הקשיים בחיים שלי,דבר שלא הבנתי-האנורקסיה הייתה הקושי הגדול ביוצר בחיים שלי. היא הייתה שקר אחד גדול,היא גרמה לי לשקר ולעוות את החיים שלי.
הרגשתי גוססת. הרגשתי אבודה. אור היום המפציר כי יום חדש הגיע רק היווה עבורי תקווה מסויימת, יש לי עוד יום לחיות. עוד יום להתמודד.
השאלה המרכזית שגאתה בי כמו אש הייתה-את מי אאבד יותר מהר,את עצמי או את המשקל?
הייתי אז בת 16,נערה בהפרעה.
