הייתי אז בת 14 כאשר הבחנתי בו בפעם הראשונה. הוא היה נער גבוה,בעל שיער שחור ועור שזוף,הוא תמיד חבש על ראשו כובע,תמיד עיניו פגשו את עיני.
הוא למד בשכבה שלי,אבל לא בכיתה. השיעור היחיד שלמדנו בו יחדיו היה מתמטיקה. משם התחלתי לאהוב מתמטיקה, משם אהבתי ללכת לשיעורים בעוד שכולם תמיד קיללו את מי שהמציא את המתמטיקה,אני מצאתי את עצמי פותרת להנאתי תרגילים.
כמעט ולא דיברנו,רק במבטים. הייתי נוהגת להרים אליו מבט,וברגע שמבטנו נלכדו הייתי משפילה את עיני מיד.
הוא היה די שקט,לא מדבר הרבה. בדיוק כמוני.
****
סבא וסבתא שלי גרו לא רחוק מבית הורי. הייתי באה לבקר הרבה,כל פעם שהייתי מבקרת הייתי בודקת את מישקלי שכן לא היה לנו משקל בבית. סבא תמיד היה מחייך ואומר שאין לי מה להישקל,שאני רזה ויפה. הוא תמיד היה בודק את הגובה שלי ומחמיא לי,כמה גבהתי.
הזמן חלף,וכך הסנטימטרים,כבר לא הייתי אותה נערה נמוכה.
****
המשכתי בהליכות בערב,הייתי מסוגלת ללכת במשך שעות. אהבתי ללכת,לחשוב על החיים,ליצור בראשי עולמות,מדמיינת עולם אחר ומושלם מזה בו אני חיה.
החלפתי את דברי המאכל שלי בדברי מאכל אחרים. במקום הלחם הלבן אכלתי לחם קל ופירכיות. במקום דיברי מתיקה אכלתי פירות. במקום גבינות עטירות שומן אכלתי גבינות קלות. הוספתי לתפריט שלי ירקות,והקפדתי על התפריט שלי. האמנתי שכך אני יוכל לחיות בצורה בריאה יותר,כך אצליח להרזות יותר. כך אהיה יפה יותר. כך הוא יאהב אותי ולא יהסס לגשת אליי.
ושוב,טעיתי.
****
כיתה ט', אל הכיתה שלנו נכנסה אישה צעירה,היא נתנה הרצאה על הפרעות אכילה-אנורקסיה ובולימיה. הקשבתי לה,הרגשתי צביתה בלב לשמע דבריה.
החברה הכי טובה לידי שישבה לצידי תקעה מרפק בידי "היי,מדובר בדיוק עלייך" היא גיחכה. נשכתי את שפתי והנחתי את ראשי על השולחן,דמעות החלו לזלוג במורד לחיי,לא ידעתי למה אני בוכה. אבל באיזשהו מקום כאב לי לשמוע את דבריה.
הייתי אז בת 14,עדיין מאמינה לשקרים.
