נפלנו

3

אנחל:

לא יכולתי לראות את לילי עצובה, למרות שאני מכיר אותה בקושי יום -כן אנחנו לומדים באותה כיתה מאז גיל 15 אבל לא באמת דיברתי איתה- אני מרגיש חיבור אליה, משהו שלא הרגשתי בעבר. ״סליחה.״ ניגשתי לאחת המוכרות בחנות ״הייתי כאן מוקדם יותר עם בחורה והיא מדדה שמלה שחורה כזאת מעור עם קפלים, אני רוצה לקנות אותה.״ הסברתי למוכרת והיא ניסתה להיזכר ״אוו נסיכת האופל! הנערה עם השיער השחור והפירסינג, נכון?״ היא שאלה בקול מוזר והנהנתי ״בוא לכאן.״ היא חיטטה בין הקולבים בניסיון למצוא את השמלה ״קח.״ היא נתנה לי את השמלה בחיוך ״אני בטוחה שחברה שלך תשמח, זאת שמלה מאוד יפה״.

׳היא לא החברה שלי׳ רציתי להגיד אבל היא כבר התרחקה.

שילמתי ויצאתי מהחנות, מתכנן לקנות עוד משהו בעבור לילי אבל מה עוד אני יכול לקנות כדי לשמח אותה ?׳שרשרת! זה יתאים׳ חשבתי לעצמי ופניתי לכיוון חנות התכשיטים המוכרת לי מהשנים לפני שהאחיות שלי נולדו ואני אולצתי ללכת לקניון עם אימי. ״שלום.״ נכנסתי לחנות ופניתי לכיוון המוכרת ״שלום, איך אני אוכל לעזור?״ היא שאלה בחיוך מוגזם, למה תמיד מוכרות צריכות להיות יותר מידי נחמדות?

״אני מחפש שרשרת יפה עבור מישהי, משהו עם יהלומים.״ אמרתי והיא הינהנה והוציאה מדף מלא בדוגמאות. אחרי שראיתי משהו כמו מיליון שרשראות שלא התאימו בשום צורה, ראיתי את האחת שאני רוצה ״את השרשרת הזאת.״ הצבעתי על השרשרת שאני רוצה וראיתי את הפליאה שבעיניי המוכרת ״אתה בטוח שאותה? זו שרשרת משובצת של סברובסקי...״ המוכרת הסבירה, כנראה לא ציפתה שבבחור בגילי יכול לרכוש אותה אך הינהנתי.

״כמה היא עולה?״

״500 דולר."

״שימי לי אותה בקופסא יפה, בבקשה.״ אמרתי, לא שוכח נימוסים ומושיט לעברה את השטרות ״הינה.״ היא נתנה לי את הקופסא עם שקית קטנה וקבלה בפנים. כשהגעתי בחזרה אל המכונית שלי, זרקתי את הקבלה בפח האוטו ואת השמלה השכבתי כך שלא תתקמט, למרות שאין לי מושג אם עור מתקמט בכלל...

הנסיעה לביתה של לילי הייתה מורטת עצבים, לא ידעתי מה להגיד לה או איך היא תגיב או אם בכלל היא תשמח מהמתנה 'מתנות אידיוט' הזכיר קול קטן בתוכי. נכון זה לא היה זול בכלל אבל משהו במבטה של לילי הזכיר לי אכזבה של ילדה קטנה כשאמרו לה שהבראצית שכל כך רצתה נמכרה בדיוק, ואני כמו הג'נטלמן שחינכו אותי להיות לא יכול להשאיר אישה עצובה. השיר Shattered Glass של בריטני התנגן והצחיק אותי כמה שהוא מתאר את מה שהרגשתי באותם רגעים כלפי לילי, כאילו אני ממש יכול לשמוע אותה שרה לי זה.

השעה הייתה אחד עשרה בלילה וראיתי שהאור בסלון של לילי דלוק, לקחתי את השקיות איתי והתקדמתי אל הבית. דפקתי פעמיים על דלת הבית ואבא שלה, ג'ון פתח לי ״אנחל נכון? מה אתה עושה פה?״ הוא שאל אותי בבלבול ״קניתי משהו ללילי, היא ערה?״ קיוויתי שהיא ערה כדי שאוכל לראות את פניה בעת קבלת המתנה ״לא, היא נרדמה ממזמן אבל אתה יכול ללכת להניח לה את זה בחדר.״ הוא אמר ופינה לי מקום כדי לעבור ״תודה מר קלארק.״ הודיתי לו והתקדמתי אל גרם המדרגות.