Balcony

??.??.????

בגלל שהסיפור הזה עדיין נמצא בתהליך של כתיבה והוא מבוסס על תאריכים ועל מקרים (כלומר, לא כתוב ברצף זמן אחיד), אני עומדת לעשות שינויים בתאריכים ובפרקים מדיי פעם (לא שינויים כאלו גדולים, רק שינויים שיתאימו לעלילה), אבל אני אעדכן כשזה קורה.   

קריאה נעימה♥

---

מזל טוב.

לא, לא הברכה. מזל טוב כמושג.
היא חושבת על כמה מחוייבת היא נהייתה לרעיון של מזל טוב ומזל רע, לגורל ולקארמה מאז שהיא פגשה אותו. פתאום, להאמין באמונות תפלות זה נראה לה מובן מאליו. אולי זה חלק שבה שתמיד היה לה, ורק אחרי שפגשה אותו היא שמה לב שהוא בכלל היה קיים.

מרחוק היא צופה בחתן וכלה שמצטלמים באופן אירוני מול השולחן שבו בחרה להתיישב. הצלם מבחין בה ועט לעברה, מושיט לה את הזר של הכלה ושואל אותה אם היא יכולה לשמור על זה לבינתיים. היא נענית בחיוב. המלצר מסנן לה מאחורה, ״איזה יופי לך, זה עושה מזל טוב.״ היא צוחקת, אילו רק הוא היה יודע שזה בדיוק הדבר שעליו היא חושבת.

והוא.
הוא כבר לא צעיר במושגים של המאה ה21. בראשו הוא כבר הרכיב לעצמו תצריף של משפטים קטנים שחשב שיצאו חן בעינייה, כשיבוא לדבר איתה. אחרי שעישן החוצה את חייו במסיבה של אתמול הוא הבין שהחיים הם רצף של קלישאות שאם בהתחלה היו נראות לו טיפשיות עכשיו הן נראות לו לגיטימיות לכל דבר. הוא חושב שהוא נעשה אנושי. הוא עדיין לא יודע אם הוא אוהב את זה.
כשידבר איתה, הוא יגיד לה משהו בסגנון של ״תקשיבי, אנחנו מכירים כבר הרבה זמן ואולי אנחנו צריכים להעלות שלב?״
ואם היא תשאל אותו ״למה אתה מתכוון?״, הוא יתקרב אליה באיטיות ויגיד לה, ״את יודעת בדיוק למה אני מתכוון״- באגרסיביות שהיא כל כך זקוקה לה, אבל הוא עושה כאילו הוא לא יודע.

וכשהוא מגיע לשולחן הקבוע שלהם הוא רואה שתי כוסות קפה וזר פרחים על השולחן. אבל לא אותה. הוא לא מבין, והוא מתקפל ומרגיש חסר אונים ועכשיו הנאום שהיה לו בראש הפך להיות סתם רצף משפטים שחשב שהיא תאהב לשמוע. והוא עדיין יהיה אגרסיבי אבל לא כמו שהיא אוהבת. מוחו התוסס ממשיך לחשוב ולחשוב על הסיטואציה שקורית בשולחן הזה, למרות שכל מה שהוא צריך לעשות זה רק להסתכל לצד השני של הכביש - על הזוג המאוהב שמקצין את אהבתו בתמונות ססגוניות במדי חתן וכלה. בעוד דקה הצלם יחזור ויקח את הזר והיא תחזור לשולחן שלה מהפסקה ארוכה בשירותים אבל הוא כבר לא יהיה שם כדי לראות את זה קורה. עד אז הוא כבר יתחפר עמוק בתוך הסדינים שלו ויקבור את עצמו בשמיכה העבה שלו. והיא לא תבין מה לוקח לו כל כך הרבה זמן;

היא מתקשרת. הוא לא עונה. היא מתקשרת שוב. הוא עונה.

״מה.. מה קורה?״ היא שואלת. הוא שומע שהיא מתוחה. הוא לא מגיב. ״שכחת?״
״לא.״ הוא אומר. ״אני פשוט פה עם מישהי מאתמול והיא עדיין לא התעוררה אז אני מחכה שהיא תקום כדי לנעול פה.״
״אה.״ היא עונה. אילו היה לו קליידוסקופ, הוא היה יכול לשמוע איך הלב שלה מתכווץ לפני שהוא מתפורר והופך לאבק שנידף ברוח. עכשיו אין שם שום דבר. ״אז לא משנה כבר.״ היא משיבה.
״כן..״

האם זה קארמה? כישוף? או סתם מזל רע? הלוואי שהיא הייתה יודעת. עוד דבר שהיא ממש רוצה לדעת - זה איך לא להרגיש את הלב שלה בכל נשימה שהיא לוקחת. היא לא מבינה. אבל הוא יותר. היא לוקחת את הדברים שלה ובורחת כל עוד נפשה בה.

בדיוק ברגע שהוא מחליט לצאת בחזרה לבית הקפה. כשהוא מגיע, הוא רואה שולחן עם שתי כוסות קפה עליו ושקית סוכר לעוסה לצד הכוס. הוא שואל את המלצר אם הוא יודע איפה האישה שישבה בשולחן הזה נמצאת והמלצר מסתכל עליו בתהיה.
״אתה מכיר אותה? היא שתתה פה שתי כוסות קפה ולעסה שקיות סוכר איזה חצי שעה ופשוט עפה מפה בלי לשלם.״ בדיוק בזמן שהצלם מגיח משום מקום ושואל אותו ״אתה יכול להחזיק את זה?״ הוא היה רוצה שהצלם ינגח אותו במקום. הוא משאיר למלצר 50 וממלמל לו לשמור את העוגף, ורץ כל עוד נפשו בו - הלוואי שהוא ידע לאן. הוא רק יודע שהוא חייב לדבר איתה.

הוא מתקשר. היא לא עונה. הוא מתקשר שוב. היא עונה.

״סיימת לזיין?״ היא שואלת.
״מה? אה עזבי זה לא באמת.״
״מה לא באמת?״ וקולה הרועד נתן לו ביטחון - הוא יודע. עכשיו הוא יודע שהיא גם. והוא עוצר במקומו. ספק מתנשם, ספק מתנשף, ושואל אותה:
״איפה את?״
״מה זה משנה עכשיו?״
הוא ממשיך להתהלך עמוק בתוך הסמטה שבסופה, תפלוט אותו לאיזה מקום שהוא לא מכיר. אבל אם יש משהו שהשניים האלו אהבו זה להיאבד ולהסתבך עמוק בתוך הלב של תל אביב, גם אם זה בדיסטנס כזה או אחר. תראו, אני אקל עליכם אם אגיד שללכת לאיבוד זה לא בהכרח באופן פיזי, ועם המידע הזה תעשו מה שאתם רוצים.
״אני רציתי לדבר איתך. כבר המון זמן.״ הוא אומר לה.
״דבר.״ היא ממשיכה למטה כשהיא מגיעה לויטאל, עמוק לכיוון פלורנטין. היא בועטת אבן שנקלעת לדרכה וזאת מתפרצת על הקיר הקרוב שיכלה למצוא.
״את יודעת, בדיוק הרגע הבנתי איך החיים יכולים לתעתע אותך לפעמים. איך חוסר ביטחון גורם לך להירתע גם מהדברים הכי קטנים בחיים.״
״אוקיי.״ היא משיבה.
״אני מתכוון, זה לא מה שרציתי להגיד אבל זה קשור למה שרציתי להגיד כי-״ ובלי שהם ישימו לב, הדרכים שלהם מצטלבות באותה הסמטה. ״גורל״, היא משלימה אותו ומנתקת את השיחה. ובאותו הרגע הוא לא ידע מה הוא רצה להגיד, או אמור להגיד, הוא רק מרגיש את השמש הקופחת שכמו ילד קטן מזכירה לו את קיומה, והיא צריכה לצמצם את עינייה בשביל לראות אותו. באותו הרגע כלום לא משנה והם נהפכים לאחד; הם חולקים את אותו האוויר, הנשימות שלהם מסתנכרנות והרוק שלהם מתרוצץ באי שלווה מפה לפה.

״אחושרמוטה גורל.״ הוא פולט והיא צוחקת.